תלייה, גרירה וביתור
על מנת להתאים דף זה למכלול דרוש לבצע בו תיקון כבד. הדף הועבר לטיפולם של עורכי אספקלריה.
אנחנו כאן בשבילך! אם הערך נחוץ לך, תוכל להגיש בקשת טיפול לעורכי אספקלריה, גש ללשונית 
תלייה, גרירה וביתור (או: תליה גרירה וריבוע) הייתה שיטת הוצאה להורג שהתקיימה באנגליה בעוון בגידה חמורה. השיטה תועדה לראשונה בתקופת שלטונם של הנרי השלישי (1216–1272) ויורשו אדוארד הראשון (1272 - 1307), ונעשה בה שימוש נפוץ החל מ-1351. אכזריות העונש נקבעה כנגד חומרת הפשע: תקיפת המלך ושלטונו.
הנדונים למוות נקשרו לסוס שגרר את גופם על הקרקע עד הגעתם לרחבה ציבורית. ברחבה הם נתלו ועונו, מעיהם הוצאו וקרביהם נשרפו באש, לבסוף ראשם נערף וגופם בותר לארבעה חלקים (בספרות העברית עונש זה תואר כ"ביתור וריבוע"). ראשם וחלקי גופם הוצגו ברחבי המדינה, בדרך כלל בגשר לונדון או במצודת לונדון.
עונש זה נחשב החריף ביותר שניתן להטיל באנגליה והוא הופעל במשך מאות שנים על כמרים קתולים אנגלים רבים שהוצאו להורג במהלך התקופה האליזבתנית, וכן מספר אנשים שהיו מעורבים בהוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון. לעומת זאת, נשים שהורשעו בבגידה חמורה הועלו על המוקד מטעמי צניעות.
בסדרה של רפורמות משפטיות במהלך המאה ה-19, הומר העונש להטבעה, למוות בתליה, ולעריפת ראש וביתור לאחר המוות, עד שבשנת 1870 בוטל לחלוטין. עונש המוות בכל צורה שהיא בוטל לחלוטין ב-1998. הגדרת הבגידה החמורה עודנה קיימת בספר החוקים של הממלכה המאוחדת.
בגידה באנגליה
במהלך שיא ימי הביניים נקבעו באנגליה עונשים אחדים למורשעים בבגידה, לרבות גרירה ותלייה. במאה ה-13 החל שימוש נרחב בעונשים אכזריים יותר וביניהם הוצאת המעיים לאדם חי, שריפת קרביו, עריפת ראשו וביתור גופתו.
מתיו פריז, רושם רשומות אנגלי בן המאה ה-13, תיאר את עונשו של מי שניסה להתנקש בחיי הנרי השלישי בשנת 1238. "[האיש] נגרר עד שנקרע לגזרים, לאחר מכן נערף ראשו, וגופו בותר לשלושה חלקים; כל אחד מחלקי גופה אלו נגרר ברחבי הערים המרכזיות של אנגליה, ונתלה על גרדום המיועד לשודדים."
מתנקש זה היה ככל הנראה שלוחו של ויליאם דה מריסקו, פושע שנמלט לאי לונדי (בתעלת בריסטול) שנים אחדות קודם לכן, אחרי שהרג אדם שזכה להגנת המלך. דה מריסקו עצמו נתפס ב-1242, וגם הוא הומת במוות זה. לפי פקודת המלך הנרי הוא נגרר מווסטמינסטר למצודת לונדון שבה נתלה על הגרדום עד שנפח את נשמתו. לאחר מותו נעקרו מעיו מתוך גופו, קרביו נשרפו, גופתו בותרה, וחלקיה נשלחו לתצוגה פומבית בערים גדולות ברחבי המדינה.
סעיפי העונש פורטו בתיעוד מאוחר יותר, בעטיו של מרד באדוארד הראשון. הנסיך מוויילס, דוויד' אפ גריפיד', אחרון השליטים הולשים העצמאיים, היה לאציל הראשון באנגליה שנתלה, נגרר ורובע לאחר נפילת צבאו בסדרת קרבות, ולאחר שמקום מסתורו נתגלה בידי כומר וולשי בוגדני. בשנת 1283 במהלך משפטו באשמת בגידה, דרש המלך עונש מקורי ואכזרי. גרופיד נגרר מזנב סוס אל אתר ההוצאה להורג. הוא נתלה בעודו חי - באשמת רצח אצילים. הוצאת מעיו ושריפת קרביו - נרשמו כעונש על ההתקפה שהחלה בחג הפסחא. ביתור הגופה נעשה בכמה אתרים בממלכה בטרם נשלחו ליעדים אחרים ברחבי הממלכה - זאת כעונש על קשירת קשר לרצוח את המלך. ראשו הוקע לעיני כל על מצודת לונדון. גורל דומה פקד את המורד הסקוטי ויליאם וולאס. הוא נתפס ונשפט ב-1305, אולץ לחבוש כתר של עלי דפנה, נגרר לסמית'פילד, ושם נתלה וראשו נערף. קרביו נשרפו וגופתו בותרה. ראשו הוצב על גשר לונדון, וחלקי הגופה נשלחו לניוקאסל, ברוויק, סטירלינג ופרת'.
עונשים דומים הושתו על אנשים בתקופת מלכות אדוארד השני. אנדרו הארקליי, הרוזן הראשון מקארליסל, קצין בכיר ועטור שבחים בצבאו של אדוארד, חתם על הסכם שלום עצמאי עם הסקוטים, לאחר שנואש מניצחון. הוא הוצא להורג בידי אדוארד מסיבות פוליטיות בעקבות התנגדותו ליו דספנסר הצעיר, ובניסיון של אדוארד לנצל מדיניות של ניגוח פנימי בין אצילים בממלכתו. אשת אדוארד, המלכה איזבלה מצרפת, בגדה בו, וכוח צבאי בפיקודו של מאהבה, רוג'ר מורטימר, שבה את המלך ואת יו דספנסר הצעיר. לבקשת המלכה יו דספנסר הוצא להורג.
עד 1351 הבגידה והעונש עליה הוגדרו לפי ספר החוקים של אלפרד הגדול (נקרא ספר האבדון), כשהמלך והשופטים קבעו אם נתין מעל גיל 14 הפר את חובת הנאמנות למלך הריבון.
תחת שלטון איזבלה, ובתקופת שלטון בנה אדוארד השלישי ניתנה פרשנות מחמירה יותר לטווח הפעולות המוגדרות כבגידה, ובעקבות זאת התעוררה דרישה שבית המחוקקים יבהיר את הגדרת החוק. לאור זאת חוקק אדוארד את חוק הבגידה 1351, שצמצם את הגדרת הבגידה במידת מה. חוק זה נחקק בתקופה בה למלך אנגליה היה שלטון מוחלט, והוא בא להגן על שלטונו הריבוני. החוק, שנקבע על רקע שיטת הפאודליזם, פיצל את הבגידה לשתי רמות:
א. בגידה קלה - הריגת בעל אחוזה או אציל על ידי משרתו, הריגת בעל בידי אשתו, שנחשבה רכושו, או הריגת כומר בכיר בידי כומר זוטר. גברים שהורשעו בבגידה קלה נגררו ונתלו, ונשים שהורשעו הועלו על המוקד. החמרת העונש מעבר לתליה הרגילה הייתה עקב ההפרעה לסדר המעמדות - פשע שנחשב נתעב.
ב. בגידה חמורה (High treason) - נחשבה לעבירה החמורה ביותר האפשרית. ניסיון חתירה תחת סמכות המלך או איום על מעמדו הושוו לתקיפת המלך עצמו בגופו ופגיעה במדינה. בעקבות זאת נדרשה הענישה החמורה ביותר. נשים אמנם הועלו על המוקד באופן דומה לעונש על בגידה קלה אך גברים נתלו, נגררו, בותרו, ולעיתים "רובעו". בין המעשים שהוגדרו לפי חוק זה כחתירה תחת סמכות המלך היו:
- ייחול למותו של המלך או ניבוי תאריך מותו של המלך, אשת המלך או בנו הבכור - יורשו.
- יחסי אישות עם אשת המלך, בתו הבכורה שטרם נישאה, אשת בנו הבכור או אשת יורש המלך.
- הכרזת מלחמה על המלך בתוך הממלכה.
- חבירה או סיוע לאויבי המלך בממלכה או מחוץ לה.
- זיוף חותם המדינה או החותם האישי של המלך.
- זיוף מטבעות המלך או יבוא כסף מזויף בזדון.
- רצח ראש הממשל (הלורד צ'נסלור), שר האוצר או אחד משופטי המלך.
החוק החיל סעיפים שנתנו בידי המלך והשופטים את האפשרות להרחיב את הגדרת הבגידה במידת הצורך.
החוק יושם גם במושבות הבריטיות באמריקה, אך אף שנערכו מספר הוצאות להורג בפרובינציית מרילנד ובפרובינציית וירג'יניה, רק שני מתיישבים נתלו, נגררו ובותרו: ויליאם מתיוס בווירג'יניה ב-1630, וג'ושוע טפט בניו אינגלנד בשנות ה-70 של המאה ה-17. גזרי דין מאוחרים יותר בוצעו בתלייה או שהנדון למוות זכה בחנינה.
עד יחיד נדרש להרשעת אדם בבגידה, אך בשנת 1552 שונה החוק להרשעה בידי שני עדים בלבד. תחילה נחקרו החשודים על ידי המועצה המלכותית, ולאחר מכן נשפטו בפומבי. הנאשמים נחשבו אשמים מראש, ולא עמדה להם הזכות להגנה או לסיוע של עורך דין. משמעות הדבר הייתה שבמשך מאות שנים כל מי שהואשם בבגידה היה בנחיתות משפטית חמורה. מצב זה נמשך עד שלהי המאה ה-17, אך לאחר אישומי בגידה נגד פוליטיקאים מהמפלגה הוויגית לאורך כמה שנים, נחקק חוק הבגידה 1695. חוק זה התיר לנאשמים לקבל ייעוץ משפטי, להביא עדים, לקבל העתק מכתב האישום נגדם ולהישפט על ידי חבר מושבעים. כאשר האישום לא היה בגין איום ישיר על חיי המלך, אף נקבע שיש להביא את הנאשם למשפט בתוך שלוש שנים מעת ביצוע המעשים המיוחסים לו.
ביצוע גזר הדין
כלא ועינוי
לאחר ההרשעה במשפט, הוחזקו העבריינים בבית הסוהר למשך ימים אחדים, ומשם נלקחו לאתר הוצאתם להורג. בתחילת ימי הביניים נעשה מסע זה כשהנדון למוות קשור לגבו של סוס, ובמשך השנים השתנה המנהג והנדון למוות נקשר ללוח עץ שנגרר מאחורי הסוס. חוקר תולדות אנגליה, פרדריק ויליאם מייטלנד שיער שהדבר נועד על מנת להבטיח שהנדון למוות יישאר בחיים.
בעניין הוצאת מעי האדם, ישנה מחלוקת בין ההיסטוריונים לגבי המונחים המתוארים בגזרי הדין ובתיעוד, ובפרט במילה Drawn שמשמעותה יכולה להיות משיכה (של המעיים), או גרירה.[1]
הודאת הנאשמים
במשך השנים התגבש מנהג ולפיו כומר הלך אחרי הנדון וביקש ממנו במהלך מסע ההשפלה לחזור בתשובה. לפי סמואל קלארק הכומר הפוריטן ויליאם פרקינס (1558–1602) הצליח לשכנע נדון למוות צעיר שכבר היה על הגרדום כי הוא זכה למחילה, ובכך אפשר לצעיר למות "עם דמעות שמחה בעיניו... הוא הבין שנחלץ מהגיהנום ממנו חשש קודם לכן, ושערי גן עדן נפתחו עבור נשמתו".
לאחר הקראת פקודתו של המלך בקול הצטווה הקהל להתרחק במקצת מהגרדום, והנדון למוות נדרש להביע חרטה בפני הקהל.
נאומים אלה כללו בדרך כלל הודאה באשמה אך הסתייגות מכך שמדובר בפשע. דבריהם היו נתונים לפיקוח הדוק של השריף ושל הכומר שלעיתים התערבו. נאומו של הכומר הקתולי ויליאם דין ב-1588 הופסק ופיו נסתם עד שכמעט נחנק, מפאת דבריו שנחשבו "בלתי ראויים".
האסירים אולצו להודות ברוע מעשיהם. בשנת 1591 אולץ אדמונד ג'נינגס להודות בבגידתו בידי צייד הכמרים ריצ'רד טופקליף. ג'נינגס ענה: "אם לומר מיסה זו בגידה, אני מודה שעשיתי זאת ומתהלל בכך". טופקליף השתיקו והורה לתליין לדחוף את הסולם עליו ג'נינגס עמד. למרות עינויים חמורים, כמרים ישועים עמדו על אמונתם ודעתם והתכחשו למעשים המיוחסים להם או לכך שמדובר במעשה קלוקל.
היו נידונים למוות, בעיקר מבין בעלי המעמד החברתי הגבוה, שהביעו חרטה, התנצלו או לא מחו. אלו השלימו עם גורלם כשאחזם שיתוק בגלל אימת העונש שהתברר בפניהם רק עתה, מפאת אמונתם בצדקת דרכם, או מרצונם למנוע פגיעה ביורשיהם.
לעיתים אולצו נידונים למוות לצפות באחרים שהוצאו להורג באופן דומה תוך דרישה שיודו בעליונתה של הדת באנגליה.
התליה, הוצאת המעיים, הסירוס ושריפת הקרביים
האסירים הופשטו מחולצתם, ידיהם נקשרו, והם נתלו למשך זמן קצר כשהם עומדים על סולם או עגלה. לפי פקודתו של השריף - מפקד המשטרה המקומי, העגלה או הסולם הוסטו. הכוונה הייתה שהנדונים יחנקו מבלי למות, אך היו נדונים שמתו כבר בשלב זה.
במקרים אחרים דילגו על שלב התליה. לפי החוקר הבריטי סיר אדוארד קוק, הסירוס נועד לסמל את נישול יורשיו של הנדון למוות עקב מעשיו שגרמו ל"זיהום" השושלת.
עקירת הלב, עריפת הראש וביתור הגופה
לאחר הוצאת הקרביים ושריפתם, לבם נעקר, ראשם נערף, וגופם בותר לארבעה חלקים.
הוקעת הראש והצגת חלקי הגופות
ב-1660 נתפסו מספר מתנקשים שהיו קשורים ברצח המלך צ'ארלס השני 11 שנים קודם לכן. ביומנו של ג'ון אוולין נרשם:
- "לא ראיתי את הוצאתם להורג, אך ראיתי את הרבעים שלהם, מושחתים, חתוכים, ומצחינים, כאשר הם הובאו מהגרדום בתוך סלים על עגלה."
במקרים רבים שרידי הגופה עברו חליטה והוצגו כמזכרת מזוויעה לעונש עבור הבגידה החמורה במקומות שבהם קושר הקשר נגד המלוכה זכה לתמיכה, או זמם לבצע את המעשה.
הראש הוצג בדרך כלל בגשר לונדון, נתיב הכניסה לעיר מדרום, ובמשך מאות שנים מחזה זה היה לעיני הנוסעים הרבים הבאים לעיר.[2] גם ראשי נשים נתלו על הגשר, וביניהם ראשה של אליזבת בארטון, נזירה שניבאה את מותו של הנרי השמיני. היא נגררה לטייברן ב-1534, שם נתלתה וראשה נערף.
מנהג הוקעת הראשים על גשר לונדון הופסק בשנת 1678 לאחר תלייתו, גרירתו וביתורו לארבע של ויליאם סטולי, אחד מקורבנותיה של בדיית המזימה האפיפיורית. שרידיו נמסרו לקרובי משפחתו, שמיהרו וארגנו לוויה גדולה. השלטונות ציוו להוציא את הגופה מקברה, ולהציגה בשערי העיר. ראשו של סטולי היה האחרון שהוצב על גשר לונדון.
אחרוני הנידונים שנתלו נגררו ורובעו
ביולי 1681, בטייברן שבאנגליה, נתלה, נגרר ובותר לארבע אוליבר פלאנקט, הארכיבישוף מארמה שבאירלנד, קרבן נוסף של בדיית המזימה האפיפיורית. התליין שוּחַד על מנת ששרידי הגופה לא יושלכו לאש. ראשו הוצג לראווה בכנסיית פטרוס הקדוש בדרוהדה. פלאנקט היה הכומר הקתולי האחרון באנגליה שזכה למעמד של מרטיר, אך לא האדם האחרון שנתלה, נגרר ובותר לארבע.
מספר קצינים יעקוביטים שהיו מעורבים בהתקוממות היעקוביטית של 1745 הוצאו להורג גם הם, אך השופטים ששלטו בתקופה זו במידת הסבל שתיגרם לנידונים, החליטו להרגם בטרם גופם בותר. כמו כן המרגל הצרפתי פרנסואה אנרי דה לה מוט היה תלוי במשך כשעה ב-1781, ולאחר מכן נתלש לבו ונשרף. בשנה שלאחר מכן דייוויד טיירי נתלה, ראשו נערף וגופו בותר בפורטסמות'. קהל גדול של כ-20,000 איש נכח במקום.
ב-1803 נדונו אדוארד דספארד ושישה קושרים נוספים למוות בתלייה, גרירה וביתור לארבע בבית הסוהר הורסמונגר ליין (Horsemonger Lane). הם נגררו ממזחלת הקשורה לסוסים הרצים במעגלים סביב חצר בית הסוהר, ולאחר מכן נתלו וראשם נערף. בהוצאה להורג נכחו כ-20,000 איש. עדות מאותה תקופה מתארת את מה שהתרחש לאחר שדספארד נאם את נאומו האחרון.
נשים בדרך כלל הומתו בחניקה בטרם הועלו על המוקד, אך בשנת 1726 הרוצחת קתרין הייז הועלתה על המוקד ונשרפה חיים.
בשנת 1779 הועלו על המוקד איזבלה קונדון ופיבי האריס, ובמהלך הוצאתן להורג הפקידים האחראים (השריפים) דרשו העלאה בשכרם בעקבות הקושי הנפשי שנדרש מהם בעת הצפייה בביצוע העונש. גורלה של האריס הביא את ויליאם וילברפורס להגיש הצעת חוק שתגרום לביטול הנוהג. הצעתו נדחתה על ידי בית הלורדים כיוון שהיא התירה את ביתורם של פושעים אחרים מלבד רוצחים.
ב-1789 הועלתה על המוקד הזייפנית קתרין מרפי, והייתה האשה האחרונה באנגליה שהומתה באופן זה.
ניסיונות שינוי החוק וקהל עוין הוצאות להורג אלו
סר בנג'מין האמט תקף את מהלך המשפט של קתרין מרפי, ובדיון בפרלמנט כינה זאת "השרידים האכזריים של המדיניות הנורמנית". תוך ניצול ההסתייגות הציבורית ההולכת וגוברת נגד שריפת נשים, העביר הפרלמנט את חוק הבגידה 1790, לפיו נשים שהורשעו בבגידה נענשו בתלייה ולא בהעלאה על המוקד.
24 שנים אחר כך, נחקק חוק הבגידה 1814, על פי הצעת הרפורמטור המשפטי סמואל רומילי. רומילי נסמך על דעותיו של ג'רמי בנת'ם, אשר סבר שעל חוקי העונשין לשמש תיקון להתנהגות הפושעת, ולא כגורם מרתיע, ושדווקא החוקים הנוקשים של אנגליה היו אחראים לעלייה בפשיעה.
בשנת 1806 רומילי מונה לחבר הפרלמנט מטעם קווינסבורו, ומיד לאחר מכן החל לפעול לשיפור מה שתואר על ידו כ"קוד העונשין העקוב מדם והברברי שלנו, שנכתב בדם". הוא הצליח לגרום לביטול עונש המוות עבור עבירות מסוימות כגון גנבה ושוטטות, וב-1814 הציע לשנות את העונש לבוגדים כך שהם יומתו בתלייה והטיפול בגופתם יהיה לפי שיקול דעתו של המלך.
רומילי חזר בו מהצעה זו, על מנת למנוע מהעונש על בגידה להיות פחות מהעונש על רצח. כך עונש התליה הגרירה והריבוע נותר על כנו, ובשנת 1817 בוצע על ג'רמיה בראנדרת', מנהיג 100 נציגי המשתתפים במרד פנטריץ' יחד עם שניים מחבריו, בבית הסוהר של דרבי. בדומה לעונשו של אדוארד דספארד ושותפיו, השלושה נגררו לגרדום על גבי מזחלות, נתלו במשך שעה, ולאחר מכן ועל פי דרישתו של ג'ורג' הרביעי נערף ראשם בגרזן.
בשנת 1820 הקהל הגיב בזעם ותקף את מבצעי העונש. על רקע מתיחות חברתית העונש הושת על חמישה אנשים שהיו מעורבים בקנוניית רחוב קאטו בכלא ניוגייט. עריפת הראש בוצעה אמנם על ידי מנתח מומחה, אך בעקבות ההכרזה שלאחר מכן, זעם הקהל עד כדי כך שהתליינים נאלצו למצוא מחסה בין חומות הכלא. קנוניה זו הייתה ההאשמה האחרונה שבעקבותיה הוטל עונש זה.
המשך שינוי החוק
הרפורמות בחוקי עונש המוות באנגליה נמשכו לאורך המאה ה-19, כאשר פוליטיקאים כגון ג'ון ראסל פעלו על מנת לסלק מספר החוקים את מרבית העבירות נושאות עונש המוות שעדיין נותרו בו.
פעילותו של רוברט פיל לצורך שיפור אכיפת החוק הובילה לביטול עבירת הבגידה הקלה במסגרת חוק עבירות נגד אנשים 1828, שבו בוטלה ההבחנה בין פשעים שקודם לכן נחשבו בגידה קלה לבין רצח.
"הוועדה המלכותית לעונש המוות 1864 - 1866", בראשותו של הדוכס מריצ'מונד, המליצה לא לבצע שינויים בחוק הבגידה, וציטטה את חוק עבירת הבגידה 1848 שהגביל את העונש על רוב מעשי הבגידה לעבודת כפייה בלבד. הוועדה המליצה בדוח המסכם של פעילותה כי "מרד, התנקשות ופעילות אלימה אחרת... אנו בדעה שהעונש הקיצוני צריך להיוותר על כנו". אך באופן מעשי המקרים האחרונים בהם נדונו אנשים לתלייה, גרירה וביתור לארבע היו בנובמבר 1839, כאשר בעקבות התקוממות ניופורט הצ'רטיסטית, נדונו מספר אנשים לעונש זה, אך לבסוף הוחלט להמיר את העונש בהגליה. הדו"ח הדגיש את השינוי בדעת הקהל לגבי הוצאות להורג פומביות. מזכיר הפנים ספנסר הוראטיו וולפול העיד בפני הוועדה כי ההוצאות להורג "גרמו לדמורליזציה רבה, כך שבמקום להשפיע השפעה חיובית הן גורמות לברוטליזציה של דעת הקהל, ולא להרתעת הפושעים מביצוע זממם". הוועדה המליצה לבצע הוצאות להורג מאחורי חומות הכלא הרחק מעיני הציבור ולא בפומבי, ו"תחת תקנות נחוצות על מנת למנוע ניצול לרעה, ולהבטחת שביעות רצונו של הציבור שהחוק אכן נאכף". המנהג של הוצאתם להורג של פושעים בפומבי בוטל סופית שנתיים לאחר מכן על פי "תיקון לחוק עונש המוות 1868", שהוצג בפני הפרלמנט על ידי מזכיר הפנים גאת'ורן הארדי. לפני קבלת החוק בקריאת שלישית הוצע תיקון לחוק שלפיו עונש המוות יבוטל כליל, אך זו נדחתה ברוב של 127 לעומת 23.
תלייה, גרירה וביתור בוטלו לחלוטין באנגליה בחוק החילוט 1870, ניסיונו השני של הפוליטיקאי הליברלי צ'ארלס פרוסטר לביטול חילוט אדמותיהם ורכושם של פושעים, דבר שהפך את משפחתם לענייה.[3] החוק קבע גם כי העונש על בגידה יהיה תלייה בלבד, אם כי לא ביטל את סמכותו של המלך להחליף זאת בעריפת ראש לפי תנאי החוק מ-1814.
לצורך אשרור סעיף 6 באמנה האירופית לזכויות אדם שנחתם על ידי בריטניה בשנת 1999 בוטל שנה קודם לכן עונש המוות בעוון בגידה בחוק הפשע וההפרעה לסדר 1998.
לקריאה נוספת
- Abbott, Geoffrey (2005) [1994], Execution, a Guide to the Ultimate Penalty, Chichester, West Sussex: Summersdale Publishers, ISBN 1-84024-433-X
- Bellamy, John (1979), The Tudor Law of Treason, London: Routledge & Kegan Paul, ISBN 0-7100-8729-2
- Bellamy, John (2004), The Law of Treason in England in the Later Middle Ages (Reprinted ed.), Cambridge: Cambridge University Press, ISBN 0-521-52638-8
- Block, Brian P.; Hostettler, John (1997), Hanging in the balance: a history of the abolition of capital punishment in Britain, Winchester: Waterside Press, ISBN 1-872870-47-3
- Diehl, Daniel; Donnelly, Mark P. (2009), The Big Book of Pain: Torture & Punishment Through History, Stroud: Sutton Publishing, ISBN 978-0-7509-4583-7
- Gatrell, V. A. C. (1996), The Hanging Tree: Execution and the English People 1770–1868, Oxford: Oxford University Press, ISBN 0-19-285332-5
- Lewis, Mary E (2008) [2006], "A Traitor's Death? The identity of a drawn, hanged and quartered man from Hulton Abbey, Staffordshire" (PDF), Antiquity (reading.academia.edu): pp. 113–124
- Wormald, Patrick (2001) [1999], The Making of English Law: King Alfred to the Twelfth Century, Legislation and Its Limits, Oxford: Wiley-Blackwell, ISBN 0-631-22740-7
קישורים חיצוניים
- תלייה, גרירה וביתור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ↑ ראם שאראן שרמה, היסטוריון הודי, טען שהמונח drawn בתיעוד זה - פירושו משיכה ומתייחס למשיכת המיעיים, ואילו הסופר ההיסטוריון איאן מורטימר בן ימינו סבור שהוצאת המיעיים החלה בתקופה מאוחרת ובתחילה לא נהגה אלא הגרירה מסוס, התליה למוות ולאחר מכן ביתור הגופה ושליחת חלקי הגופה לרחבי הממלכה.
- ↑ בשנת 1566 כתב יוזף יוסטוס סקליגר: "בלונדון יש ראשים רבים על הגשר... ראיתי זאת שם, כאילו הם היו תורן ספינה, ומעל כולם תלויים שרידי גוויות של אנשים." בשנת 1602 כתב הדוכס מסטטין נגד הצגת הראשים הערופים: "ליד קצה הגשר, בצד הפרוורי, היו הוקעו ראשיהם של שלושים אנשי המעמד הגבוה שנערפו באשמת בגידה וקשירת קשר נגד המלכה".
- ↑ ניסיונו הראשון של פורסטר עבר בהצלחה את שני בתי הפרלמנט, אך נפל בעקבות התחלפות הממשלה.
רישיון cc-by-sa 3.0