הזירה הימית במלחמת העצמאות

העימות בין בריטניה והתנועה הציונית

ערך מורחב – הצי המלכותי הבריטי

הגורם העיקרי שקבע את הפעילות בזירה הימית הארצישראלית היו הבריטים. במטרה לרצות את מדינות ערב החליטה ממשלת בריטניה על בלימת ההעפלה ומניעת העברת חימוש ליישוב העברי בארץ ישראל. ממשלת בריטניה ניהלה מלחמה משולבת – פוליטית, דיפלומטית, מודיעינית, משטרתית וצבאית. החלטות בכל הנושאים התקבלו בדרגים הרמים ביותר. "האימפריה הבריטית יצאה נגד שארית הפליטה, נעלה את שערי הארץ היחידה בה עשויים היו למצוא מקלט. בריטניה הגדולה הפעילה את מלוא כוחה, הקדישה לכך מאמצים רבים.... אך כל אלה לא הועילו בריטניה היא שנטשה את המערכה בהעבירה את "שאלת פלשתינה" להכרעת האו"ם."^[4]

כנגד שארית הפליטה, העושה דרכה בים בספינות רעועות, הפעילו את הצי המלכותי הבריטי שהיה הגדול והחזק ביותר באזור, וכלל שתי סיירות, שש משחתות, שלוש אוניות גירוש. הצי המלכותי הבריטי הקים בבניין מגדלור בכרמל "מפקדת קצין ימי בכיר לפלשתינה". במסגרת המטה האימפריאלי למזרח התיכון הועמד גנרל מק-ניל גרהם ובראש הכוח הימי הועמד קצין ימי בדרגת קומודור, אנטוני פאן דה סאליס^[5] מפקד שייטת משחתות לשעבר. בשנת 1946 פירסמה ממשלת בריטניה "כנגד העליה הבלתי ליגלית יפעיל הצי את אותן התכניות שתוכננו בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה כדי למנוע מהגרמנים והאיטלקים להחיש תגבורת לכוחותיהם באפריקה." בלא שמץ בושה יפעלו כנגד פליטי חרב כמו נגד הנאצים והפאשיסטים.^[6]

כלי שיט נוספים בצי המלכותי בים התיכון עסקו במעקב אחרי אוניות חשודות בהעפלה או בהובלת רכש ביטחוני ליישוב, בקרבת נמלי המוצא מאירופה לארץ ישראל. במאי 1947 חיבל קומנדו ימי בריטי באונייה פאן קרסצנט בנמל ונציה. בדצמבר 1947, לאחר צאת הפאנים עם המעפילים על סיפוניהן, הן יורטו על ידי שתי פריגטות ושייטת שכללה שתי סיירות ושש משחתות בפיקוד אדמירל.^[7]

מול הכוח הימי החזק והמקצועי של בריטניה התמודדה התנועה הציונית באמצעות כוחות וארגונים כמו הפלי"ם, המוסד לעליה ב' והחבל הימי לישראל. המדיניות הציונית הייתה להימנע מלדרדר את המאבק בבריטים למצב של לחימה כדי לשמור על הכוח לקראת הלחימה בערבים.

המשך המצור בריטי

מעגן ספינות המשמר הבריטיות בנמל חיפה, מוקף בשרשרות מצופים להגנה מפני חבלני הפלי"ם

הצי הבריטי המשיך לקיים את הסגר הימי על חופי ארץ ישראל כנגד העלאת מעפילים והבאת נשק, עד לסיום המנדט ב-15 במאי 1948. לצורך השלמת הפינוי המשיך להחזיק את הנמל ושדה התעופה בחיפה עד 30 ביוני 1948. ולא אפשר פריקת מעפילים או אוניות הנושאות חימוש עד יציאתו. אף כי בריטניה הכריזה שהיא מתנתקת מהמנדט בארץ ישראל, הראתה הפעילות הבריטית כוונות להכשיל את היישוב היהודי. ב-13 במרץ 1948 מצטט דוד בן-גוריון את דבריו של מפקח האו"ם הקולונל הנורווגי לונד "ההתנהגות הבריטית מכוונת לסייע להשמדת הישוב…"^[8][9]

האונייה הבריטית האחרונה שעזבה הייתה נחתת טנקים HMS STRIKER. הצי הבריטי המשיך לסייר במזרח הים התיכון לאחר הפינוי מארץ ישראל. הסיורים בוצעו על ידי משחתת, שאחד מתפקידיה היה לאבטח את תנועת העולים ממחנות המעצר בקפריסין לישראל. וזאת משום שנוצר אינטרס משותף, לישראל ולבריטניה, לפנות את מחנות המעצר בזמן קצר.^[10]

אוניות המעפילים

אוניות המעפילים בתקופת מלחמת העצמאות
שם העפלה	שם ודגל	מפקד וגדעונים	תאריך הגעה	כמות המעפילים	נמל מוצא	גורלה	תמונה
הפורצים	Marie Annic צרפת	שלום דוליצקי ובנימין גפן	4 בדצמבר 1947	167	בנדול צרפת	הנחיתה בלא הפרעה בתל אביב.[hebrew 3][20]	אונית המעפילים הפורצים בחוף תל אביב 4 דצמבר 1947.
לא תפחידונו	Saturne Maria Christina, איטליה	גד לסקר וצפורה רוזן	22 בדצמבר	850	איטליה	נתפסה[21]	אונית המעפילים לא תפחידונו אוספת מעפילים בצ'יוויטאווקיה, 11 דצמבר 1947.
כ"ט בנובמבר	Giovanni Maria צרפת	מרדכי לימון, נמרוד אשל ומנשה בן חיים	28 בדצמבר 1947	680	צרפת	נתפסה[22]	החלוץ ששמה שונה לכ"ט בנובמבר מתקדמת בים שקט עם מערך מפרשים מלא, דצמבר 1947.
האומות המאוחדות	Archimede איטליה	דוד מימון, שושנה קיני ושושנה כרמלי	1 בינואר 1948	537 מעפילים	איטליה	הורידה בצהרי היום בנהריה.[23]	מעפילי האומות המאוחדות יורדים מהאנייה בחוף נהריה, 1 ינואר 1948 בשעת הצהריים.
קיבוץ גלויות	Pan York דגל פנמה	גד הילב וקפטן סטיב	1 בינואר 1948	ביחד 15,239	בורגס בבולגריה	הופנו ישירות לקפריסין.[24]	פאן יורק בדרך לקפריסין.
עצמאות	Pan Crescent פנמה	יצחק (אייק) אהרונוביץ', ויוסי הראל	1 בינואר 1948	15,239ביחד	בולגריה	הקומנדו הבריטי חיבל באניה בעת שנמצאה בתיקונים בוונציה. בהסכמה הופנתה ישירות לקפריסין.[24]	האניות פאן יורק ופאן קרסצנט ממתינות להעמסת עולים בנמל קונסטנצה.
ל"ה גיבורי גוש עציון	Silvia Starita איטליה	יצחק לנדואר ויחיאל אדמוני	31 בינואר 1948	274	איטליה	נתפסה.[20]	קבוצת השתלטות בריטית על סיפון אונית המעפילים ל"ה גיבורי גוש עציון בנמל חיפה.
ירושלים הנצורה	Cicilio, Ambrosiana איטליה	יהודה צרפתי ודני סנדלר	12 בפברואר 1948	670	צ'יוויטווקיה, איטליה	נתפסה.[25]	אוניית המעפילים ירושלים הנצורה.
לקוממיות	Sette Frateli איטליה	יהודה בן-צור, אבנר גלעדואהרון מיכאלי	20 בפברואר 1948	699 מעפילים	צרפת	נתפסה.[26]	אוניית המעפילים לקוממיות.
בונים ולוחמים	Rondina איטליה	משה רבינוביץ' ושמשון לוטן	28 בפברואר 1948	1002	באקאר, יוגוסלביה	נתפסה[27]	אוניית המעפילים בונים ולוחמים.
יחיעם	Esmeralda איטליה	אלי זוהר גדעונית חנה סרני[hebrew 4]	28 במרץ 1948	769	איטליה	נתפסה.[28]	אוניית המעפילים יחיעם.
טירת צבי	Rina Vivara איטליה	בצלאל פלדמן ויוסף לזרובסקי	12 באפריל 1948	798	פורמיה באיטליה	נתפסה.[29]	אניית המעפילים טירת צבי
משמר העמק	San Michele איטליה	דוד איזן, בני ברקוביץ ויוכבד יהל	24 באפריל 1948	550	צרפת	נתפסה.[30]	אונית המעפילים משמר העמק
נחשון הקסטל	Tadorne צרפת	יוסף אלמוג, שלום בורשטיין	26 באפריל 1948	550 מעפילים	צרפת	ספינת המעפילים האחרונה שנתפסה.[31]	אונית המעפילים נחשון – הקסטל.
לניצחון	Tullia Christina איטליה	בני קרביץ וראובן אורן	17 במאי 1948	189 מעפילים	ברינדיזי איטליה	בתל אביב[32][33]	על סיפון אניית המעפילים לניצחון
מדינת ישראל	Orchidea איטליה	עמי עמיר ועובד שדה	17 במאי 1948	243	איטליה	בתל אביב.[34]	אוניית המעפילים מדינת ישראל.
קרב עמק איילון	Fabio	דוד שטרן	29 במאי 1948	706	בנדול צרפת	ראשונה לעליה חופשית[35] פרקה בקיסריה.	על סיפון אנית העולים קרב עמק איילון

• 
  אונית המעפילים חנה סנש על חוף נהריה 1947 משם נלקחה והושמשה מחדש.
• 
  מעפילים עצורים בידי הבריטים מועברים באוניית גירוש למחנות המעצר בקפריסין.
• 
  אונית המעפילים פאן יורק ממתינה לשחרור עצורי מחנות המעצר בקפריסין.
• 
  קבלת העולים ממחנות המעצר בקפריסין בנמל חיפה קיץ 1948.

פעילות ערביי ארץ ישראל

משפחות ערביות מחיפה בורחות באניות בריטיות ללבנון דרך הים, אפריל 1948

לערבים תושבי עכו, חיפה, יפו והכפרים במישור החוף היו כלי שיט רבים, שעסקו בדיג ובהברחות סחורה ובני אדם. במשך תקופת המלחמה לא הייתה פעילות עוינת שלהם בים. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בנוכחות המוגברת של משטרת החופים והצי הבריטי נגד מבצעי ההעפלה. ב-18 באפריל 1948 הגיעו ידיעות שהערבים מיפו מתכוננים לתקוף את נמל תל אביב בדרך הים. האיום היה מוחשי כדי להפחיד אוניות זרות מלפעול בנמל אך המתקפה לא יצאה אל הפועל.^[36] עם התפתחות המלחמה לרעת הערבים, שימשו כלי השיט המקומיים לבריחה ללבנון, לעזה ולמצרים.

היישוב היהודי והתעבורה בים

היישוב היהודי החדש בארץ ישראל התפתח כשמרכזו בשפלת החוף. סביבו היו מדינות עוינות. הים התיכון היה נתיב בעל חשיבות עליונה למילוי האינטרסים החיוניים של המדינה, ובכלל זאת קשר כלכלי עם מדינות העולם, תנועה חופשית לתגבור כוח האדם ומקלט לשארית הפליטה וערוץ לרכישת חימוש לקראת הלחימה. על כן היה צורך באבטחת היישובים בקו החוף מפני הפגזות מהים והנחתת כוחות אויב.

לפני מלחמת העולם השנייה פעלו שתי חברות בשירות לארץ ישראל: הלויד הימי הארץ ישראלי והחברה לשירות ימי עתיד. בעלי החברה חשבו כי לאחר מלחמת העולם תהיה להם זכות ראשונים בהובלה, אך החלטת הסוכנות היהודית הייתה לחזק חברה שתעמוד בעקרונות: העסקת ימאים יהודים, תישא דגל עברי, תהיה בבעלות יהודים, תשתמש בציוד המיוצר בארץ ישראל ותפעל בקווים החיוניים ליישוב היהודי בארץ ישראל. לכן הוקמה חברת צים ולה ניתנה העדיפות.

מצב החימוש של הכוח היהודי היה ירוד ביותר. אירופה הייתה מלאה בעודפי נשק ותחמושת של צבאות מלחמת העולם. מקורות הרכש פעלו במדינות השונות להשיג נשק ותחמושת והעברתם חייבה הברחה בים. הצי הבריטי ראה מתפקידו למנוע אספקת נשק בדרך הים. אך במקרה אחד גם לאבטח אספקת נשק שנקנה על ידי הערבים באירופה. בתקשורת בבריטניה פורסם שצפוי תוהו ובוהו לאחר שיצאו מארץ ישראל. לממשלת בריטניה היו אולי אינטרסים שכך יקרה. כדי להשלים את החלשת היישוב היהודי המשיכה ממשלת המנדט את המחדל בשמירה על הגבולות היבשתיים, ומאות אלפי ערבים ממצרים, ירדן וסוריה נכנסו לארץ ישראל. זאת לפי עדות של קצין נורווגי מוועדת האו"ם. היה ברור שהשלטון הבריטי מסייע לתבוסת היישוב היהודי בארץ ישראל בעימות העתידי עם הערבים.^[37]

הספנות העברית בתקופת המלחמה

דגל המנדט הבריטי אותו נשאו אניות צי הסוחר של חברות הרשומות בפלשתינה.

דגל צי הסוחר הישראלי

חברת צים וחברת עתיד הפעילו כל אחת שתי אוניות בדגל ממשלת המנדט. הספנות המסחרית לארץ ישראל נעשתה רובה באוניות של חברות זרות. בעת סיום המנדט נטשו כל האוניות הזרות את נמלי הארץ, ואפילו לא המתינו להכרזה המצרית שניתנה בספטמבר 1948 וכוונה רק נגד העברת נשק ועולים. עשרות אוניות שהיו בדרכן לנמלי הארץ קיבלו הוראות לפנות חזרה. את הסחורות שנשארו בבטן האניות פרקו בנמלי הים התיכון. סחורות חיוניות נמצאו במחסני הנמלים בים התיכון. למנוסת בעלי האניות הצטרפו גם חברות הביטוח - נוצר חרם של מובילים ומבטחים שפגע בישראל. החרם נשבר על ידי שותפיה של צים, חברת הריס את דיקסון מלונדון, שהחליטו לבטח סחורות בתנועה לישראל ושכנעו גם אחרים לעשות כך.^[38]

כאשר הוכרזה מדינת ישראל עגנה האונייה "קדמה" בפיקודו של רב חובל אנריקו לוי בנמל מרסיי. בטקס חגיגי הורידה את הדגל המנדטורי והניפה במקומו את דגל צי הסוחר הישראלי. ב-17 במאי יצאה "קדמה" מהנמל עם עולים כשדגל ישראל מתנוסס בתורן החרטום. ^[39]

דגל צי הסוחר הישראלי אושר רשמית שבוע מאוחר יותר, ב-21 במאי 1948.^[40] על פי צבי הרמן, הלקח החשוב היה "מדינת ישראל אינה יכולה להשליך את יהבה על ספנות זרה. ... אם אין צי אניות ראוי לשמו – ישראל מנותקת..."^[41] היות שאין צורך בפעילות רבה של ציי האויב, טבעי שבעלי אניות לא ירצו לסכן את רכושם וצוות זר לא מעוניין בסכנות.

בשנת 1949 תוך כדי המלחמה התרחבה חברת צים והפעילה 10 אוניות. הכנסות החברה התקבלו בעיקר מממשלת ישראל ששילמה בעבור השטת העלייה ההמונית.

הצורך בהשגת חימוש לכוח הצבאי העברי והקשיים בהעברתו לארץ ישראל

לוח זיכרון בנמל תל אביב המכבד את פריקת אוניות הרכש בתקופה שלפני קום המדינה ומהלך מלחמת העצמאות.

הפעילות החשובה ביותר, מבחינת היישוב היהודי בארץ ישראל ולאחר מכן מדינת ישראל, שהתרחשה בזירה הימית במהלך מלחמת העצמאות, הייתה העברת הרכש הביטחוני לארץ ישראל. בן-גוריון, הממונה על ענייני הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית, היה משוכנע, שלאחר תום המנדט הבריטי בארץ ישראל יתרחש עימות מזוין עם המדינות הערביות השכנות, שהקימו צבאות מקצועיים בסיוע ובהדרכה של הבריטים. הוא הבין שהשגת כמויות גדולות של נשק וחימוש לכוח הצבאי של היישוב היהודי, והעברתו לידיו, יהיו גורם קריטי בהשגת הניצחון במלחמה הצפויה. כל עוד נמצא הצבא הבריטי בארץ ישראל, היה קשה מאד להעביר כמויות משמעותיות של נשק לידי כוחות ההגנה. הנשק שנצבר על ידי הארגונים הצבאיים השונים ביישוב היהודי בארץ ישראל, בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העצמאות היה בלתי לגאלי, ולכן כמות הציוד הצבאי שעמד לרשותם הייתה קטנה יחסית, ורובו המכריע היה נשק קל מסוגים שונים.

בשלבי הפתיחה של המלחמה לא האמין בן-גוריון לפיקוד ההגנה, שניתן יהיה להעביר לארץ ישראל כמויות משמעותיות של נשק וציוד צבאי, מבלי שיוחרם על ידי הבריטים, ולכן ניתנה הנחיה לרכוש נשק ולאגור אותו בחו"ל, כדי להעבירו לארץ ישראל מיד לאחר תום המנדט ויציאת הצבא הבריטי. לאחר שהצבא הבריטי החל להתפנות בהדרגה מדרום ארץ ישראל לאזור חיפה, לקראת הפינוי הסופי מארץ ישראל, העריך דוד בן-גוריון שאזור ת"א יהיה נקי מצבא בריטי בפברואר 1948 והורה לתכנן הגעת אוניות למעגן בתל אביב ולפרוק את המטענים בלילות. הצי הבריטי המשיך בסגר הימי עד לסיום המנדט ב-15 במאי 1948. בנמל חיפה לא ניתן היה לפרוק נשק עד עזיבתם ב-30 ביוני 1948.

ב-29 במאי 1948 הוטל אמברגו על הספקת אמצעי לחימה וסיוע צבאי אחר לצדדים היריבים במלחמה בארץ ישראל לפי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. במהלך המלחמה, כאשר הוסכם על הפוגה בלחימה, נעשתה פריקת הרכש מהאוניות המובילות בהטעיה ובהסתר מביקורת של משקיפי האו"ם. ככלל פיקוח האו"ם על האמברגו לא היווה מכשול להבאת הרכש. הציוד הכבד נמצא בתחתית המחסנים ומעליו שכבת צובר של בצל או תפוחי אדמה ולפעמים גם ארטישוק. ב-24 ביוני שלח הצי השישי של ארצות הברית שתי משחתות לצורך סיורי הפיקוח והצי הצרפתי הקצה קורבטה אחת לאותה מטרה. משטר האמברגו נשאר על כנו עד לחתימת הסכמי שביתת הנשק ובוטל על ידי האו"ם רשמית ב-11 אוגוסט 1949.

שיטות הפעולה

התשתית שהוקמה לצורכי ההעפלה התאימה לארגון הברחות נשק בדרך הים. המוסד לעליה ב' נעשה מוסד לרכש. המטה הראשי עבר מפריז לז'נבה שבשווייץ. ב-1 אפריל 1948 מונה שאול מאירוב למרכז הבאת הנשק מאירופה. ההנחיה שנתן דוד בן-גוריון הייתה: "אל תערבב ציוד בהעפלה, הציוד הוא בנפשנו." פעילות הרכש נעשתה יותר ביזמה אישית לפי ההזדמנויות שנתגלו לרוכשים מאשר בשליטה מרכזית. העדיפות ניתנה להשגת נשק קל ובינוני לציוד יחידות הרגלים, הקמת חיל האוויר, ארטילריה ושריון, ציוד ותחמושת.^[42] מערכת הרכש הוכנה כדי להעביר לארץ ישראל במהירות נשק שנאגר באירופה מיד לאחר תום המנדט הבריטי.

ברית המועצות נתנה הסכמה בשתיקה לעסקאות הנשק של ישראל עם צ'כוסלובקיה, שמכרה במקביל נשק גם למדינות ערב. התמיכה הסובייטית בעסקות הנשק הצ'כיות נבעה ממספר שיקולים עיקריים, ובהן: תחרות ופגיעה באינטרסים של בריטניה, תקיעת טריז בין ישראל לארצות הברית, וקבלת מטבע זר (דולרים) לשיקום כלכלות ארצות הגוש המזרחי. עיקר הרכש של חימוש צה"ל ואספקה חיונית הועברו בדרך הים. מקורות הרכש היו צ'כיה דרך נמלי יוגוסלביה. רכש במערב אירופה עבר דרך מרסיי עד אמצע יוני 1948 ואז עקב האמברגו של האו"ם הועבר דרך איטליה, שלא הייתה חברה באו"ם ולא מחויבת להחלטותיו.^{[hebrew 5]}

מקורות משמעותיים נוספים לחימוש הנחוץ לישראל נמצאו באיטליה, צרפת, שווייץ, בריטניה מאמץ הרכש הסתייע ביוגוסלביה שהעמידה את נמל שיבניק ושני שדות תעופה בשטחה כתחנות ביניים בהעברת הנשק מצ'כוסלובקיה לישראל. כדי למנוע חיכוכים על אדמתם הפנו את הרכש המיועד לסוריה דרך נמל רייקה.

רכש מארצות הברית

בתוכניות היישוב היהודי היה לרכוש נשק בארצות הברית שם נמצאו גם מקורות המימון. לאחר מלחמת העולם השנייה מכרה ארצות הברית את עודפי הנשק העצומים שלה מהמלחמה, כולל נשק כבד, למדינות רבות בעולם. קובעי המדיניות בארצות הברית ובעיקר מחלקת המדינה הגיעו למסקנה שמדינה יהודית היא בניגוד לאינטרסים של ארצות הברית. ב-14 בדצמבר 1947 הטילה ארצות הברית איסור על ייצוא נשק וחומרי לחימה לארצות המעורבות בסכסוך בארץ ישראל. היוזמה לכך באה ממחלקת המדינה ובמטרה למנוע כינון המדינה היהודית, או אף לחסל את היישוב.^[43] בכך נמנעה גישה לרכישה חוקית של נשק בשוק האמריקאי. הקהילה היהודית בארצות הברית התגייסה במלוא כוחה נגד המגמה הזאת. התארגנות של מועצת החירום הציונית הביאה לניצול מושכל של אמצעי התקשורת ולאור תנאי הבחירות הפנימיות שימשו משקל נגד לעוינות של מחלקת המדינה.

פעילות הרכש מארצות הברית נוהלה על ידי יהודה ארזי שחשב ללכת בגדולות ולרכוש נושאת מטוסים מעודפי הצי, ATTU ולמלאותה בציוד צבאי. דרך זאת לא צלחה וארזי הוחלף בטדי קולק. גם כאן היוזמות המקומיות גברו על השליטה והתכנון. הרכש מארצות הברית הועבר דרך נמלים במקסיקו. שרות הביטחון ה-FBI הקדיש מאמצים רבים למנוע את הרכש. המידע שאסף נמסר לבריטים או לאו"ם. האנשים שעבדו בשירות הרכש בארצות הברית, כסוחרים או כאנשי צוות, נחשבו כעבריינים מבחינת החוק האמריקאי.

על אף פעילות הממסד נגד הרכש הישראלי הגיעו אמצעים חשובים מארצות הברית. רוב אמצעי הלחימה והציוד לתעשייה הצבאית שהוברח מארצות הברית עשה את דרכו לישראל מוסווה כמטען אזרחי תמים באוניות סוחר, כך לדוגמה חמישה מטוסי P-51 מוסטנג מפורקים הוברחו בארגזים, שתכולתם המוצהרת הייתה קומביינים חקלאיים; שניים מהם הופעלו מבצעית במלחמה. הוברח ציוד שנרכש לתעשיית הנשק שהייתה בהקמה. הציוד התעשייתי זרם כל המלחמה ו"אפילו בורג לא אבד". רכישה חשובה הייתה העברת שני מיליון ליטר דלק מטוסים בחביות שהועברו ממקסיקו בשתי אוניות. הכמות הגיעה לפני מבצע יואב הספיקה לחיל האוויר למשך שישה חודשים.^[44]

השפעת האמברגו

בריטניה הקפידה על האמברגו כלפי הערבים מתוך חשש שהפרתו תהווה סיבה לארצות הברית לחמש את ישראל או גם להתייצב מאחוריה. לנוכח העימות מול הסובייטים ראתה ממשלת בריטניה כאינטרס בריטי לשמור על לכידות עם ארצות הברית. החשש המשותף של ארצות הברית ובריטניה שידרדרו נגד רצונן לעימות בשאלת ארץ ישראל, בכך שבריטניה תגיש סיוע צבאי לצבאות הערביים שהוקמו על ידה וארצות הברית תסייע ליהודים. בשלהי המלחמה נתגבשה המסקנה כי האמברגו פגע יותר בצבאות מדינות ערב שסמכו על בריטניה לחמשם, מאשר בישראל שסמכה רק על עצמה. באוגוסט 1948 החלו גורמי ממשל בבריטניה להשתדל להפסקת האמברגו של האו"ם. ואילו גופי ממשל ישראליים פעלו בשקט בארצות הברית כדי להמשיכו.

גורמי הצבא הבריטי במזרח התיכון לא היו שלמים עם הצורך בשמירת האמברגו ושאפו לסייע למדינות ערב אף יותר מאשר ממשלת בריטניה. אירעו גניבות נשק ותחמושת ממחסנים בריטים על ידי צבא מצרים. 26 טנקי לוקוסט הגיעו לצבא מצרים והשתתפו בקרבות בנגב. הכחשה בריטית לכך עומתה מול הטנקים השרופים שהוצגו על ידי צה"ל.

צי הרכש הצבאי

אוניית הרכש 'MAESTRELA' '"הזקן"' ביצעה 9 הפלגות במהלך המלחמה.

בתחילת 1947 נטל דוד בן-גוריון לידיו את תיק הביטחון ועד מהרה הוא הגיע למסקנה שמצבת הנשק שבידי ההגנה לא תספיק לעמוד בפני צבאות מדינות ערב. עוד לפני החלטת כ"ט בנובמבר 1947 הוא שיגר את יהודה ארזי, אהוד אבריאל ומוניה מרדור לעסוק בהשגת נשק והעברתו לארץ ישראל. משלוחי נשק שנרכשו על ידי חברות מדומות הוברחו לארץ ישראל כמטענים מוסווים באוניות סוחר רגילות שפקדו את נמלי חיפה ותל אביב.

לקראת סיום המנדט ובמהלך המלחמה הופעלו 30 אוניות לצורך השטת הרכש הצבאי. חלקן בבעלות מלאה של מערכת הרכש והשאר בחכירה או בנשיאת מטען כאוניית סוחר רגילה. הראשונה שבהן, אונית הרכש 'נורה', הגיעה ב-1 באפריל 1948^[45] אוניות אלה ביצעו במהלך מלחמת העצמאות למעלה מחמישים הפלגות, שבהן הובאו לישראל כ-35,000 טון אמצעי לחימה: נשק קל ותחמושת, תותחים, טנקים ומטוסים.^[46]

הניסיון, התשתית והקשרים שנצברו על ידי המוסד לעליה ב' סייעו לארגון התובלה הימית של הרכש. לצדם של רבי החובלים הזרים של האוניות, שהסתכנו בהפרת האמברגו, הוצבו ימאים וגדעונים יוצאי הפלי"ם וותיקי מפעל ההעפלה. הם הפליגו כנציגי בעלי המטען ועיקר תפקידם היה לוודא שרבי החובלים יפעלו בהתאם להנחיות מערכת הרכש. חלק מאנשי הפלי"ם הוצבו גם לליווי הרכש במטוסים.

אוניות חיל הים הופעלו להגנת הרכש ואוניות השייטת הגדולה הפליגו במגמה להמצא בנתיב אוניות הרכש וכן כאמצעי הצלה למקרה של צורך בנטישת המטוסים הנרכשים במעבר מעל הים. פעילות זו קיבלה את השם מבצע ולווטה. בכל מהלך המלחמה לא הייתה הפרעה משמעותית לאוניות הרכש הביטחוני בדרכן לישראל.

רשימת משלוחי הרכש

הרכש הצבאי בתקופת מלחמת העצמאות^[58]

ההבנות בצרפת

הממשל הצרפתי בתקופה שלאחר המלחמה היו אנשי מחתרת רבים. הזועות שחוללו הנאצים ליהודים ובצרפת פעם רצון לסייע לקרבנות.. תנועת ההגירה הגדולה מהמזרח שהגיעה לצרפת הכבידה להיחלץ מהמשבר התעסוקתי. לצרפתים לא היה אמון בבריטים ולא שעו לתביעות לעצור את יציאת המעפילים. בנוסף לחוסר האמון הבסיסי היה לדה גול חשבון אישי עם הבריטים אשר זלזלו בכוחות צרפת החופשית ובו אישית, בעת מלחמת העולם השנייה החל ממרץ 1946 יצאה מצרפת אוניית המעפילים הראשונה תל חי (אוניית מעפילים) ועד אפריל 1948 יציאת אוניית המעפילים האחרונה – נחשון.

לעומת שר הפנים אדוארד דה פרה –סוציאליסט ולא יהודי- שהיה האדריכל העיקרי של נחישות ממשלת צרפת. פעל רבות למען היהודים. היו גם מדינאים כמו שר החוץ ז'ורז' בידו שסברו שיש להתחשב בערבים ולא לסייע להעפלה ולרכש של ישראל. בידו אף הבטיח לשר החוץ הבריטי ארנסט בוין למנוע הגירה בלתי חוקית של יהודים לפלשתינה, אך הרוב בממשלת צרפת היה אז פרו ישראלי. ראש השירותים החשאיים ויבו היה בארץ ישראל בעת מלחמת העולם והתרשם עמוקות מהפרחת השממה והרוח החלוצית שנשבה ביישוב באותה עת.

משבר אקסודוס שהתחולל בנמל צרפתי השפיע על דעת הקהל בעולם. ממשלת צרפת, למרות לחץ כבד מצד הממשלה הבריטית, סירבה ללחוץ על נוסעי האוניה אקסודוס לרדת ולהישאר על אדמת צרפת. לבקשת הבריטים שצרפת תקלוט את היהודים אחרי שיורדו מהאוניות בגרמניה השיב שר הפנים הצרפתי כי "לא נוכל להיענות לבקשת הבריטים אלא אם כן ינפיקו להם אשרות כניסה לפלשתינה, בטרם הגיעם לצרפת." אך הפרסום פגע ביכולת העבודה השקטה.

שלטונות צרפת ראו אינטרס בסיסי לפנות כמה שיותר מהר את העקורים והפליטים ולא פעלו כנגד העפלה בשום צורה. משטרת הגבולות העלימה עין מזיופי אשרות וכדומה. כאשר פעילות הביון הבריטי בצרפת נהייתה מקיפה פעל שירות הביון הנגדי הצרפתי לסלק את מנהל הרשת הבריטית מצרפת. פורסמה הודעה ש"מי שיסייע בהעברת מידע על הפלגות בלתי חוקיות של יהודים יזומן למשטרה לחקירה."^[65]

מרכז השליטה של המוסד לעליה ב' היה בפריז. ונמל היציאה היה מרסיי ונמלים אחרים. לאחר הכרזת העצמאות שימשה מרסיי כנמל מועדף להובלת עולים. כחברה ראשית באו"ם נאלצה צרפת למלא אחר הוראות האמברגו. משלוחי נשק שיצאו מנמלי דרום צרפת הופסקו. לצרפתים לא הייתה בעיה עם מעבר רכש ישראלי לעבר איטליה ומשם יצאו לישראל.

התמיכה ביוגוסלביה

השלטון של יוסיפ ברוז טיטו ביוגוסלביה היה פתוח להעברת יהודים מארצות אחרות וגם ליציאת יהודים מארצם. ניצול נמלי יוגוסלביה לפינוי מעפילים והעברת נשק היה מקובל על השלטון היוגוסלבי. לטיטו היה טינה נגד הבריטים אשר במהלך המלחמה לא הכירו בו כמפקד הראשי של צבא הפרטיזנים ונהלו מגעים עם דראגו מיכאלוביץ והצ'טניקים אשר שיתפו פעולה עם הגרמנים.

פעילות העלייה הבלתי לגלית נראו כאחד מגילויי המאבק נגד האימפריאליסטים. הפארטיזנים לשעבר חשו קרבה עם עם הנאבק באויב העלוה לעין שיעור בעצמתו. חבורת אנשי המוסד לעליה ב' ביוגוסלביה טיפחה ויצרה קשרים אישיים טובים. היוגוסלבים יעדו את נמל באקאר לפעילות העלייה ולאחר הקמת המדינה את נמל שיבניק לפעילות הרכש.^[66]

היחס האוהד באיטליה

הסיוע שניתן במעשה, בעזרה ובמחדל מכוון על ידי גורמי ממשל ואנשי העם באיטליה היה חיוני להצלחת ישראל בזירה הימית. למצבה של איטליה באותה תקופה הייתה השפעה מכרעת על פעילות ההעפלה והעברת הרכש הצבאי לישראל. מיקומה של איטליה במרכז הים התיכון וחופיה הארוכים עושים אותה מדינת מפתח בשליטה על המתרחש בים התיכון. היהודים באיטליה דיברו איטלקית והיו מעורים בחברה. בעם האיטלקי לא הייתה עוינות בסיסית מוקדמת נגד היהודים. השיתוף עם הגרמנים במלחמת העולם השנייה הוכח כטעות. הפעילות המפלה שננקטה כנגד היהודים נראתה למרבית האיטלקים כמבישה.

הבריטים גרמו לאיטלקים אבידות רבות. מתקני התשתית ובנייני המגורים ההרוסים היוו הוכחה מתמדת. אנשי הממשל המשטרה הצבא והצי זכרו את הלחימה בבריטים ולא נטו לסייע להם. לאיטליה לא היו אינטרסים במזרח התיכון ולא הייתה מחויבות למדינות ערב. איטליה לא הייתה חברה באו"ם ולא ראתה עצמה מחויבת לאמברגו שהוטל. לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה הייתה איטליה מוצפת בפליטים ועקורים וראתה אינטרס ביציאתם לארצות אחרות כחלק מאמצי שיקום הכלכלה. פעילות ההעפלה לארץ ישראל עלתה בקנה אחד עם שאיפתם זו.

הרצח של יהודי אירופה ושל איטלקים רבים על ידי הגרמנים הביאו ליחס בסיסי חיובי כלפי המפעל הציוני. לצורך ארגון פעולות הבריחה, העברת פליטים ואימונים מקדימים, היו חיוביים מבחינה כלכלית. וסיפקו פרנסה זמנית לימאים ובערי החוף. את יחס העם האיטלקי לישראל ביטא אנסלדו רב חובל של חנה סנש (אוניית מעפילים) במסיבת הפרידה שנערכה לצוותו: "אני מודה לכם על כי הזמנתם אותנו למסיבה זו. קבלו נא ברכתנו ברכת אחים, בשם איטליה החדשה, אף כי גם בקודמת לא הייתה אנטישמיות. את עבודתנו עשינו אמנם בשכר, אך בעד כסף בלבד לא תיעשה מלאכה כזאת. אכן נתחזקה הכרתנו עוד יותר אחרי שראינו את מי אנו מובילים – ממש ניצולים ממות. גם לכם הזכות להיות עם עצמאי לחוף הים התיכון, ים גדול זה, שצריך להיות ים שקט. אקווה לשוב אליכם פעמים רבות ולא בספינה רעועה אלא באניות מלאות מעפילים."^[67] דבריו של רב חובל אנסלדו זכו לתהודה ולתשובה מנתן אלתרמן ב"נאום תשובה לרב חובל איטלקי עננים על ראשנו הרוח איתן....עוד נשוב ניפגש על המים......לחיי הספינות שבדרך!"^[68] הפעילות בלתי לגלית באיטליה כללה: השטת מעפילים, העברת חימוש וחבלה באמצעי לחימה לאחר שנמכרו לערבים. הגישה הישירה למקבלי החלטות סייעה לשיתוף פעולה מהדרגים הנמוכים יותר. הפעילות הישראלית החריגה נעשתה בלא פגיעה באנשים או ברכוש איטלקי. המצב הכלכלי באיטליה שלאחר מלחמת העולם היה גרוע. העסקת אנשי היישובים בקרבת המעגנים בעבודות ההכנה להעלאת מעפילים והעבודה הזמנית סייעה לפרנסתם.

אנשים רבים וטובים פעלו באיטליה. בתחילה נוהלה הפעילות על ידי יהודה ארזי שמסר, באפריל 1948, לעדה סרני. עדה סרני - ילידת איטליה ודוברת את השפה ברמה גבוהה ומבטא רומאי משכיל - הייתה האדם הנכון לגרום לאנשי הממשל במערכת האיטלקית לתת לפעילות הבלתי לגלית להתקיים. ארזי, סרני וזקימוביץ אחריה הקפידו שהמסייעים לא ינזקו. כאשר היה צורך שולם פיצוי אך לא ניתן שוחד.^[69] בקשות הופנו למקבלי החלטות ברמה הגבוהה ונימוקי השכנוע היו על רקע כבוד לאומי וסיוע הומניטרי.

אחד השיאים ביחסים היה בפגישתה של עדה סרני עם ראש הממשלה אלצ'ידה דה גספרי אותו שכנעה שכדאי לאיטליה שישראל תתחזק. בקשתה הייתה "לעצום עין אחת או לעצום את שתי העינים".^[70] אלצ'ידה דה גספרי לא הסתפק בכך והוסיף מתנה אישית לדוד בן-גוריון את היאכטה Albatros ששמה העברי השחף.

הספינה נמסרה למוסד לעליה ב' יצאה מנאפולי בסוף יולי 1948, כשבמחסניה 400 מקלעי ברטה,^[71] בליוויו של יוחאי בן-נון ועמי עמיר. בדרכה תדלקה מצפון לכרתים מאונית העולים נרקיס. הגיעה לארץ ב-15 באוגוסט 1948. בן-גוריון השאיר אותה לחיל הים והיא שימשה בשייטת הקטנה.^[72]

הקמת חיל הים

סדר הכוחות של חיל הים הישראלי במלחמת העצמאות

ערך מורחב – חיל הים הישראלי

במאי 1948 הגיע לארץ ישראל פול שולמן, שהייה סגן מפקד משחתת בצי האמריקאי ובאוקטובר, הפך למעשה למפקד המבצעי של חיל הים שבהקמה. שולמן נשא תיאר של ראש המטה, ובכפוף לרמטכ"ל צה"ל.

בתחילת המלחמה לא נמצאו כלי שיט צבאיים ייעודיים ל"שירות הימי". גרשון ז"ק הגיש בתחילת מרץ 1948 לבן-גוריון תוכנית הכוללת חכירה של האוניות "דרום אפריקה" ו"חנה סנש", מתוך אוניות מעפילים שהוחרמו על ידי ממשלת המנדט והועגנו בנמל חיפה כצי הצללים. האוניות היו לא-כשירות לשיט, והיה ברור כי הבריטים ינטשו אותן במקומן. חלקן יוכלו לאחר שיפוץ לשימוש קרבי. הראשונה - אוניית המעפילים "מדינת היהודים", אשר נבנתה כאוניית שירות ואבטחת חופים, הוסבה ל"אח"י אילת (א-16)".

נמל חיפה היה בשליטה בריטית והכשרת האוניות לשיט החלה רק באפריל 1948. חימוש האוניות בתותחים ומקלעים וחלקן בתותחי דמה נעשה אחרי הכרזת המדינה ומחוץ לנמל חיפה.

לאחר הכרזת העצמאות קיבל "השירות הימי" את שלוש ספינות משמר שהבריטים מסרו לעירית חיפה, והן הוכנסו לשירות פעיל במהלך יוני 1948. בנוסף לרכש מאירופה הצליחו אנשי הרכש להבריח מארצות הברית ספינת סיור אח"י נגה (ק-26) ושתי נחתות חיל רגלים.

צי המלחמה הישראלי במלחמת העצמאות כלל את האוניות:

• אניות לחימה - אח"י וג'ווד (ק-18), אח"י הגנה (ק-20), אח"י מעוז (ק-24) ואח"י נגה (ק-26).
• נחתות ("פולשות") - פ-25, פ-33, פ-39, פ-51, פ-53
• אניות שירות חמושות – "חנה סנש", "דרום אפריקה" (ש-27) שהוחלפה ב"דרום אפריקה" (ש-29), "אח"י אילת" (א-16), אח"י אטיה מורי (הטאג האפור) (ש-45) ו-"ש-27" (ציידת לוייתנים מתנת יהדות דרום אפריקה).
• ספינות משמר - "הפורצים", "פלמ"ח", "דרור", "סער", "גליה" ו"תרצה".

טבלת כלי שיט חיל הים

כלי השייט של חיל הים בתקופת מלחמת העצמאות
סוג	אח"י ומספר	מפקדים	כניסה לשירות	פעילות קרבית	מקור הרכש	תמונה
אוניית שרות	חנה סנש		מאי 1948	הנחתת גדוד 22 בנהריה, פינוי נשים וילדים לנמל חיפה	המוסד לעליה ב'
אוניית שירות	אח"י דרום אפריקה (ש-27)		אפריל 1948	פרשת הלינו, הפלגת אימון קורס חובלים א'	מתנת קהילת דרום אפריקה.
אוניית שירות	אח"י דרום אפריקה 2 (ש-29)	יצחק דביר			מתנת קהילת דרום אפריקה.	אוניית השירות אח"י דרום אפריקה2 (ש-29)
שוברת קרח במקורה	אח"י אילת (א-16)	יוסף אלמוג	21 במאי 1948	אלטלנה, הגנת תל אביב, הפגזת טירה, הפגזת צור,	צי הצללים
קורבטה	אח"י וג'ווד (ק- 18)	אריה קפלן	9 יוני 1948	הפגזת צור, אלטלנה, מבצע שודד, קרב אשקלון, הפגזות בעזה ובחוף סיני, הפלת מטוס דקוטה מול תל אביב, תקיפת שייטת מצרית,	צי הצללים
קורבטה	אח"י הגנה (ק-20)	דוד מימון	18 יולי 1948	מבצע שודד, קרב אשקלון, הפגזת עזה וחופי סיני, לחימה בשייטת מצרית שהפגיזה תל אביב, פשיטה על קו רכבת	צי הצללים
שוברת קרח	אח"י התקווה (ק-22)		יוני יולי 1948	לא התאימה והוחזרה למוסד לעליה ב'	במקורה USCGC Gresham
יכטה חמושה	אח"י מעוז (ק-24)	מילה ברנר	ספטמבר 1948	הובלת סירות הנפץ שהטביעו את האמיר פארוק, הצלת אנית העולים נרקיס, לחימה בשייטת מצרית שהפגיזה את תל אביב	צי הצללים
אנית משמר PC	אח"י נגה (ק-26)	יעקב אפשטיין	ספטמבר 1948	הוצאה מהשירות ב-1952.		אח"י נגה (ק-26) .
ספינת משמר	אח"י פלמ"ח" (מ-19)	שלמה אראל	יוני 1948	הובילה את החבלן שפגע באניה איגריס בבירות, הובילה חבלנים לפגיעה במסילת הברזל לסיני	יכטה מורטה
ספינת משמר	אח"י דרור (מ-21)	יצחק דביר	יוני 1948		משטרת המנדט
ספינת משמר	אח"י סער" (מ-23)		יוני 1948	הובילה צוללים לפגיעה בכלי שיט מצריים עוגנים, הובילה חבלנים לפגיעה במסילת הברזל לסיני	משטרת המנדט
ספינת משמר	אח"י הפורצים (מ- 17)	זלמן פרח	יולי 1948		זאב הים
ספינת משמר	אח"י גליה" (מ- 31)		אוגוסט 1948		זאב הים
ספינת משמר	אח"י תרצה (מ- 35)		אוגוסט 1948		חברת "סטיל"	ספינת משמר אח"י תרצה.
ספינת מנוע	מ- 43			מתנה מארצות הברית
ספינת מנוע	מ- 47			מתנה מארצות הברית
ספינת מנוע	מ- 49			מתנה מארצות הברית
6 סירות נפץ	ב-10 (סירת נפץ)	יוחאי בן-נון	יולי 1948	טיבוע אל-אמיר פארוק	זאב הים ואפרים אילין באיטליה
	רכישות מאוחרות		שלא השתתפו בלחימה
פריגטה	אח"י מבטח (ק-28)		אפריל 1949		ארצות הברית
פריגטה	אח"י משגב (ק-30)	מנחם כהן (קצין)	אפריל 1949		ארצות הברית
פריגטה	אח"י מזנק (ק-32)		אפריל 1949		ארצות הברית
נחתת טנקים	פ-25		מאי 1949	לא	זאב הים
נחתת טנקים	פ- 33		יולי 1948	לא	זאב הים
נחתת טנקים Prato	אח"י גוש עציון (פ-39)	ישראל אורבך	יולי 1948	כאוניית רכש	המוסד לעליה ב'
נחתת רגלים	אח"י רמת רחל (פ-51)			לא השתתפה בלחימה	יהדות סן פרנסיסקו
נחתת רגלים	אח"י ניצנים (פ-53)			לא השתתפה בלחימה	יהדות סן פרנסיסקו
6 נחתות מכוניות				לא השתתפו בלחימה	זאב הים
2 טרפדות				לא השתתפו בלחימה	רפי טהון באנגליה
ספינת מנוע	מ-37			לא השתתפה בלחימה	זאב הים
גוררת	ש-45			לא השתתפה בלחימה	המוסד לעליה ב'
יכטה	מ-41			היאכטה ALBATROS מתנת ראש ממשלת איטליה אלצ'ידה דה גספרי לדוד בן-גוריון שנמסרה לחיל הים - בכינוי השחף.	המוסד לעליה ב'
סירת נוסעים				לא השתתפה בלחימה	זאב הים

התבססות בנמל חיפה

מסדר מסירת נמל חיפה לעיריית חיפה, 30 ביוני 1948 ברקע הסיירת הבריטית פואבה

הנחתת הבריטית סטרייקר מפנה את אנשי הצבא הבריטים האחרונים: חיילי גדוד הקומנדו מס 40 של הנחתים הבריטים, נמל חיפה 30 ביוני 1948

נמל חיפה היה נמל עמוק המים היחידי בזירה הימית הים-תיכונית. צורכי הקיום הבסיסיים של היישוב היהודי בארץ ישראל חייבו את פעילותם התקינה של הנמלים.^[73] פריקת הסחורות בנמל תל אביב הייתה מאובטחת ונמצא באזור יהודי, הרי שבחיפה גבל הנמל בשכונות הערביות. השליטה המקצועית והמבצעית הייתה בידי הבריטים שבנו אותו. בין עובדי הנמל היו 1500 פועלים ערבים ורק 500 פועלים יהודים. היו סימנים לכך שהבריטים ימסרו את הנמל לערבים והם המשיכו להחזיק בו עד 30 ביוני 1948.

גם לאחר הכרזת החלוקה באו"ם נשמר השקט בתחומי הנמל. הוחלט על הקמת פלוגה מיוחדת שתגן על העובדים והרכוש היהודי בנמל. באמצע דצמבר 1947 הוכנסה לנמל מחלקה בת 25 איש של הפלי"ם במטרה לרכוש ניסיון בעבודה לקראת קבלת השליטה בנמל. טבח בתי הזיקוק הוכיח שיש צורך באבטחה חזקה יותר במקום עבודה מעורב. לנמל הוכנסו שתי מחלקות נוספות מהפלמ"ח. משלוש המחלקות נעשתה פלוגת הנמל 60 לוחמים בפיקודו של יוחאי בן-נון. הפלוגה הייתה במסגרת הגדוד הרביעי של הפלמ"ח בפיקודו של יוסף טבנקין.^[74]

בעיה ראשונה שנדרשו אנשי הפלוגה להתגבר הייתה החדרת הנשק האישי שלהם. בתוך חביות דלק שהובאו למוסך סולל בונה שבנמל הוטמנו 60 מקלעי סטן וכמות גדולה של רימוני יד. נקבעו מקומות שונים סליקים לנשק מוכן לשימוש. כל זה נעשה תחת אפם של אנשי משטרת המנדט, שומרי המכס וחיילי הדיוויזיה המוטסת, שערכו חיפושים מדוקדקים על היוצאים והבאים.

עובדי הנמל היהודים אורגנו בקבוצות לפי מקומות העבודה, וקיבלו הדרכה ואימונים מקלות וסכינים. הוכנה רשת קשר פנימית באמצעות: רצים, טלפונים, טרקטורים וסירות מנוע שנשמרו לצורך הקשר במיוחד. האבטחה חייבה ערנות בכל שעות היממה ובכל פינות הנמל. עם זאת, למרות השאיפה לדיסקרטיות, הכירו הפועלים בנמל את אנשי פלוגת האבטחה. הפועלים היהודים התעודדו והערבים חששו ומעשי ההתגרות היו מצומצמים. אף שבעיר חיפה היה מצב מתוח המשיכה הפעילות הנמל כסדרה לרווחת כל המשתמשים. עד שהערבים החדירו לנמל את אנשי הנג'אדה שסימנם היה כפייה אדומה. ב-4 בפברואר 1948 התחולל עימות. כל אנשי הפלוגה הוזעקו לנמל וסיירו עם נשק גלוי באזור הגובל בשכונות הערביות. הפועלים הערבים ברחו. נכבדים ערביים בעלי אינטרסים הזמינו את מפקד הפלוגה לשיחות הרגעה.

"פלוגת הנמל" החרימה ציוד נחוץ לביטחון מתוך אוניות ומחסנים בנמל, ולאחר שחרור חיפה ב-23 באפריל 1948 פורקה הפלוגה.

ב-15 במאי 1948, עם סיום המנדט והיות ובריטניה טרם הכירה במדינת ישראל, נמסר תפעול הנמל לעיריית חיפה. כוחות הבריטיים החזיקו בנמל חיפה, לא התערבו במלחמה, אך המשיכו להזיק במניעת עליה והתחמשות. ביזמת ממשלת עיראק העלו הבריטים הצעה שנמל חיפה ובתי הזיקוק יוגדרו כנמל חופשי מה שיאפשר להם להמשיך ולהזרים דלק לים התיכון. הצעת הנמל החופשי הוכנסה בתוכנית שהגיש המתווך האו"ם פולקה ברנדוט שפורסמה ב-27 ביוני 1948. בנימוק שכך ימשיך להגיע דלק חיוני לשיקום כלכלת אירופה.^[75] ממשלת ישראל לא הסכימה לתוכנית ברנדוט בכללותה וב-30 ביוני 1948 עזבו הבריטים סופית.

להימצאותם של הבריטים בנמל חיפה היה פן חיובי בכך שמטוסי חיל האוויר המצרי לא תקפו את חיפה. כדי לתת הגנה אווירית לנמל החזיקו הבריטים טייסת מטוסי קרב בבסיס רמת דוד. ב-22 במאי תקפו 4 ספיטפיירים מצריים את בסיס רמת דוד שעדיין נמצא בידי הבריטים. התפתחו קרבות אוויר ושני מטוסים מצריים הופלו.^[76]

מניעת הספקת נשק לאויב

לינו שקועה בנמל בארי לאחר פעולת החבלה

ערך מורחב – פרשת הלינו

בחודש מרץ 1948 הגיע מידע לשייקה דן אשר ניהל את הרכש ביוגוסלביה, על כך שהספינה האיטלקית לינו מעמיסה בנמל רייקה 8,000 רובים ו-6 מיליון כדורים שנרכשו במפעל זבריובקה בצ'כיה. הנשק הועמס לספינה הוסתר תחת עמודי חשמל, ויעד ההפלגה היה לביירות. שלטונות יוגוסלביה ידעו על המשלוח ולא התערבו מחשש לקשריהם עם צ'כיה.

כמות גדולה של נשק בידי שיועד לצבא השחרור הערבי אשר תגיע לחזיתות בארץ ישראל יכלה להשפיע על המערכה הצבאית ולהטות אותה לרעת ישראל. העניין הועלה בפני שאול אביגור, שריכז את פעילות המוסד לעליה ב' באירופה. אביגור החליט שיש למנוע מהנשק שהוטען על לינו להגיע לאויב. הוחלט להשתלט על הנשק ולהעבירו לידי ישראל. האונייה דרום אפריקה הועברה לחוף מול קיסריה, ושם עלו עליה 25 לוחמים עם נשק. האנייה יצאה ליירט את לינו. הפיקוד היה בידי שמואל ינאי.^[77]

איטליה שימשה גם תחנת מעבר למטוסים שנרכשו בארצות הברית. ברומא נערך קורס טיס לאנשי מח"ל. וכן, התבצעה פעילות סיורים רבה בים האדריאטי והוכנה פצצה להטלה מהאוויר. כאלטרנטיבה הוכנה גם קבוצת השתלטות שתעלה אל לינו בלב ים. "השפעתו האפשרית של הנשק שהיה ב"לינו" על מהלך הקרבות בצפון הארץ דרבנה את כולם למאמץ ולסיכון, ובלבד שהמטען לא יגיע לידי האוייב."^[78]

כושר הספינה היה לשאת 240 טון אך העמיסוה ב-400 טון. וכשיצאה לים האדריאטי ונקלעה לים גלי החלו בה בעיות טכניות. מחשש לביטחונה נכנסה לינו ב-3 אפריל 1948 לנמל מולפטה שבאיטליה. בשלב מוקדם יותר מסרה עדה סירני לשלטונות האיטלקיים מידע על לינו ועל הנשק המוסתר בה. עם כניסתה נערך בה חיפוש, הנשק נמצא והצוות נעצר לחקירה. הייתה זאת תקופת בחירות באיטליה. ראשות העיר מולפטה הייתה בידי הקומוניסטים. בעיתוני הימין נכתב שמדובר בנשק המוברח לקומוניסטים. בעיתון הקומוניסטי L'UNITA נמסר שנתגלתה פרובוקציה של המשטרה נגד המפלגה הקומוניסטית. החלו הפגנות בשערי הנמל ולמען ביטחונה הועברה הספינה לנמל בארי.

הפרסום הרב שניתן ללינו משך למקום את הבריטים. הם חשדו מצדם שמדובר בנשק המיועד ליישוב היהודי בארץ ישראל.^[79] ב-6 באפריל הגיעה משחתת בריטית ועגנה בקרבת לינו. המשחתת חששה מחבלה ימית ולכן שמירה וזרקורים, ותוך כך גם לא איפשרה להתקרב אל לינו בלילה. לאנשי המוסד באירופה הגיע מידע שמשימת המשחתת אם הנשק מיועד ליהודים להביאה למעצר במלטה, ואם הנשק מיועד לערבים הייתה ללוות את הלינו עד ביירות.^[80]

ממשלת סוריה הודיעה שהנשק שלה והספינה לינו עמדה להשתחרר ולצאת לדרך. שאול אביגור פקד להטביע את הלינו. צוות צוללים איטלקיים יוצאי השייטת העשירית הציעו לעדה סרני את שרותם לכך. אנשי הפלמ"ח דרשו שהביצוע יעשה ב'עבודה עברית'. עדה סרני הצליחה לעכב את היציאה כאשר הזכירה למשטרת בארי את החוק שספינה איטלקית הבנויה מעץ חייבת ברישיון מיוחד לשאת תחמושת.

הספינה התעכבה בנמל ותוכנית הפיגוע בה יצאה לפועל. המוקש נבנה מתוצרת בית מחמרים שנרכשו בבתי המרקחת. בליל 9/10 באפריל ניסו יוסף דרור ובני קרביץ להתקרב בשחייה ולהצמיד מוקש אל לינו, אך זרקורים שהפעילה המשחתת לא אפשרו זאת. עדה סרני העלתה בפני השלטונות האיטלקיים את הצד המגוחך בכך שמשחתת בריטית מאבטחת ספינה איטלקית בנמל איטלקי. השלטונות האיטלקים דרשו מהמשחתת הבריטית לצאת והמתינה מחוץ למים הטריטוריאליים. למחרת בליל 10/11 באפריל חדרו השחיינים לנמל. היות שמגורי הצוות נמצאו בירכתי הספינה, הדביקו את המוקש בחרטום. המוקש פעל היטב והפגיעה הייתה מדויקת לא נגרם נזק סביבתי ופרט לספינה ששקעה במקום לא נפגע אף אדם. השמועות היו שהבריטים חיבלו באונייה כי הנשק היה מיועד ליהודים.^[81]

הנשק היה מיועד לצבא ההצלה העיכוב מנע את התחזקותו בשלב קריטי של המלחמה בגליל. לאחר חודש הגיע מייג'ור מרדם ביי מסוריה והחלו פעולות למשייתו. בשלב זה הכינו אנשי יחידת החבלה מפה שמראה נתיב ההפלגה ומסלולי פיזור הנשק בערי איטליה. המפה הושמה בתיבה אטומה והושקעה בקרבת הלינו, במגמה שתימצא ותצביע על יעוד לשימוש באיטליה. התיבה לא נמצאה והוצאת הנשק נמשכה.^[82] התחמושת ששקעה עם לינו נפסלה לשימוש. הרובים טופלו על ידי הצבא האיטלקי, ומרביתם נשארו ראויים לשימוש.

חבלה בגשרים בלבנון

ב-12 במאי 1948 ביזמת מפקדי חטיבת כרמלי הוטלה משימה על בסיס חיל הים בחיפה, שמטרתה פיצוץ גשר מצפון לראש הנקרה, בשטח הלבנוני. וזאת כדי למנוע העברת אספקה ותגבורת לכוחות הערביים בגליל המערבי. רוב הלוחמים שנבחרו לביצוע הנחיתה היו יוצאי "פלוגת הנמל", שעברו אימון ימי בסיסי בלבד. ב-13 במאי, הובלו הפושטים בגוררת. הנחיתה התבצעה בעזרת ספינת חתירה מעץ וסירת גומי. זמן החתירה הארוך הביא לגילוי הכוח, ונפתחה עליהם אש מקלעים וכן מספר פגזים שנורו משיריונית לבנונית שעברה במקום.^[83] הכוח הפושט נאלץ לסגת, חלקו בשחייה וחלקו בסירות גומי. מן הנסיגה נעדר אחד הלוחמים פנחס סובול והוערך שטבע. לוחם אחר נפצע ברגלו, אולם הצליח להגיע אל הספינה.

הפעולה שבוצעה עם כוחות נחיתה ישראליים לא-מיומנים נבעה כנראה מאי-הכרת כוחות השמירה הלבנוניים לאורך החוף.^[84] כלקח מכישלון הפעולה החפוזה, הייתה המסקנה שיש צורך ביחידת נחיתה מאומנת. נערכו הכנות להנחתת כוח פלוגתי מצפון לצור כולל פיצוץ גשר מעל הליטני. הפעולה לבסוף בוטלה אך ההכנות תרמו להקמת יחידת הנחיתה.

איגוף ימי בנהריה

ערך מורחב – מבצע בן עמי

הנחתת כוחות מהאנייה חנה סנש בחוף נהריה כסיוע למבצע בן עמי 12 מאי 1948.

אזור הגליל המערבי והעיר נהריה היו מנותקים משאר היישוב עקב כך שעכו טרם נכבשה. צה"ל יצא למבצע שמטרתו הייתה טיהור הגליל העליון והמערבי מחמושים עוינים. אספקת הכוחות והציוד לאזור המנותק בוצעה דרך הים. ב-12–13 במאי 1948 בסיס חיפה של חיל הים הוציא מתוך מעגן חברת החשמל בחיפה 450 לוחמים על נשקם וציודם שהועמסו על אוניית השירות "חנה סנש" בחוף שמן והם הועברו לנהריה.

כמו כן הועברו כ-15 טון אספקה עבור היישובים חניתה ומצובה, 3 טון חומרי נפץ ותחמושת, 1000 גלון בנזין וצרכי רפואה. בפעולות אלה השתתפו בנוסף ל"חנה סנש", שתי ספינות דיג, שתי גוררות וסירות פריקה. ב-14/15 במאי הועברו מנהריה לנמל חיפה 300 נשים וילדים, שפונו מהגליל המערבי והוכנסו לנמל חיפה למרות נוכחות הבריטים.^[85]

המשימות שהוטלו על הצי המצרי

כל עוד נמצאו הבריטים בארץ ישראל נמנעה מצרים מלהשתתף בפעולות האיבה של הציבור הערבי. חיל הים המצרי עסק בהכנות ותוגבר ברכישת כלי שיט אוניות סוחר שחומשו והוסבו להסעת חיילים. למצרים היה חוזה הגנה עם בריטניה, שנבע מאינטרס בריטי לשמירת התנועה בתעלה. עם סיום המנדט הבריטי החליט מלך מצרים וסודאן פארוק הראשון, ב-15 במאי 1948 על כניסת הכוחות המזוינים המצריים לתוך השטחים הפלסטיניים, לטענתו כדי להגן על השטחים ועל האוכלוסייה הערבית. החלטת המלך פארוק הראשון לצאת למלחמה לא נבלמה על ידי הבריטים. היזמה ההתקפית המצרית נעשתה בביטחון מלא שהבריטים ימשיכו ויגנו על מצרים מהים ומהיבשה. להסכם חיל הים המלכותי המצרי, נדרש להגן על אגף כוחות היבשה שפעלו במקביל לחוף, ולבצע את המשימות הבאות:

1. חיפוש אחר ספינות אספקה של האויב, השתלטות עליהן או הטבעתן.
2. לחימה בספינות הקרב של האויב.
3. הפגזת נמלי האויב.
4. ביצוע פעולות של סיורים ואבטחה באזור הלחימה.
5. הובלת אספקה לכוחות היבשה באזור הלחימה.
6. הגנה על נמל אלכסנדריה מפני התקפות ימיות של האויב, וקיום שליטה על תנועת האניות בנמל אלכסנדריה ובדיקתן, כדי למנוע מהגירת יהודים והעברת אספקה כלשהי לפלסטין.

כן הוטל על חיל הים המצרי לעקוב אחר הפעילות בנמלים הישראליים בעת הפסקת האש.

נמל פורט סעיד. משמש כניסה לתעלת סואץ ומבואותיו אובטחו על ידי הצי המלכותי. הסכם ההגנה בין מצרים ובריטניה גרם לכך שהכוחות הבריטיים הגנו על מצרים מהים והיבשה. ממשלת מצרים הרגישה מוגנת על ידי הבריטים וחופשיה לנקוט פעילות התקפית. הצי המלכותי המצרי נדרש להגן רק על נמל אלכסנדריה הרחוק מאד מגזרת הקרבות בארץ ישראל.

גלריה

• 
  אנית הדגל של חיל הים המצרי אל אמיר פארוק.
• 
  אונית מלחמה של חיל הים המצרי אמירה פאוזיה.
• 
  שולת מוקשים מס 107 של חיל הים המצרי.

יזמה התקפית מצרית נבלמת

בפתיחת המלחמה פעל חיל הים המצרי ולבצע תובלות ימיות לצורכי אספקת כוחות היבשה. מהר יחסית החל חיל הים המצרי ביזמה התקפית בהפגזת הנמלים הישראליים כדי להגביל את פעילות התובלה הימית הישראלית בהבאת עולים, אמל"ח וציוד.^[89] בתחילת חודש יוני פתח הצי המצרי ביזמה התקפית שהתבטאה בפיזור מאמץ לנקודות שונות:

תקיפת קיסריה

ב-2 ביוני 1948 הפגיזה מקשת מצרית מספר צי 101 בתותח 3" את נמל קיסריה ומעגן שדות ים. הנזק היה קל ואיש לא נפגע. בדיווח המצרי נפגעה סירת דיג במעגן. המקשת נסוגה בלא תגובה ישראלית, וקיבלה שם חדש קיסריה.^[90]

תקיפת נהריה

באותו יום (ב-2 ביוני 1948) נשלחה שולת המוקשים מספר 102 במשימת יירוט ספינת רכש 'קתרין מארי' מדרום לקפריסין ולהטביעה. במגמה למנוע מהגעת מטען הנשק, הציוד והתחמושת שנשאה, לישראל. בהמשך לנוע לנמל נהריה, כדי להפגיזו על מנת להשמיד ולהטביע את כלי השיט הנמצאים בו.
שולת המוקשים המצרית לא מצאה את אוניית הנשק בים ונעה בכיוון לנהריה. כאשר הגיעה לקרבת החוף בשעת השקיעה, לא מצאה את האניה בנהריה, והיא החלה לחפש אחר מטרות להפגיז. עם רדת החשיכה היא התקרבה לחוף והפגיזה את נהריה בתותח 3 אינץ' שלה במשך רבע שעה. כאשר שבה שולת המוקשים 102 לבסיסה באלכסנדריה קיבלה את השם נהריה.
זהות האונייה המדוברת לא ברורה. ברישומים הישראלים לא קיימת אוניית רכש בשם 'קתרין מארי'. בנהריה לא היה נמל או מעגן אך המצאות הבריטים בנמל חיפה חייבה הפנית אניות נשק לחופי פריקה אלטרנטיביים. בצד הישראלי לא נרשמה כל תקרית בנהריה באותו הלילה.

קרב תל אביב

תרשים קרב בו אח"י אילת (א-16) מונעת שייטת מצרית מלבצע חבלה בנמל תל אביב, 4 יוני 1948

ערך מורחב – הקרבות בים

ב-4 ביוני 1948 יזמו המצרים פעולה חבלה, שנועדה להביא לחסימת נמל תל אביב ולהוצאתו מכלל שימוש. לשם כך הם ריכזו כוח, שכלל את אוניית התובלה אמירה פאוזיה מלווה בשולת המוקשים מס 104, שגררו שתי נחתות קטנות מלאות בחומר נפץ. הכוח נועד להחדיר את הנחתות לתוך הנמל ולפוצץ אותן שם. הפעולה הייתה אמורה להתבצע במקביל לתקיפת מטוסי חיל האוויר המצרי. הכוח המצרי התגלה על ידי תצפיות בחוף, ומפקדת חיל הים קיבלה הודעה: "אונייה גדולה עם אסדות פלישה וכמה סירות עברו צפונה". הפיקוד הישראלי העריך כי מדובר בניסיון מצרי להנחית כוח פלישה בתל אביב בדרך הים, במקביל להתקדמות חיל המשלוח המצרי צפונה .^[91] אח"י אילת (א-16) שנמצאה 7 מיל מול תל אביב ואונית השירות חנה סנש שנמצאה מול עתלית נשלחו כנגד כוח הנחיתה. התפתח קרב בין המקשת המצרית לבין אח"י אילת (א-16) שנפגעה בשני פגזים שלא גרמו נזק. אחד התותחים יצא מכלל פעולה.^[92]

מטוס בוננזה ישראלי יחיד תקף במכונות ירייה את האוניות, ונתקל באש נגד מטוסים חזקה. המצרים הפעילו עשן למיסוך. פעולת המטוס לא גרמה לאוניות המצריות נזקים. מטוס נוסף הפציץ את אמירה פאוזיה, אך לא גרם לה נזק. בשלב שני תקפו שני מטוסי פיירצ'ילד את הספינות המצריות והצליחו לפגוע באמירה פאוזיה. המצרים הסיקו שאיבדו את גורם ההפתעה ואת הסיכוי להצלחת פעולת החבלה, והכוח הימי נצטווה לחזור לבסיסו. נסיגת הספינות המצריות פורשה בישראל כניצחון בקרב.

במהלך הקרב נפגע מטוס ישראלי מאש נגד מטוסים ושני טייסיו דוד שפריצק ומתי סוקניק אבדו בים. האניות אח"י אילת (א-16) ו"חנה סנש" שהצטרפה חיפשו אחרי הטייסים, אך עד היום הם לא נמצאו.

ב-9 ביוני 1948 תקף מטוס ספיטפייר מצרי במקלעים את אח"י אילת (א-16) מול חוף תל אביב וגרם להרוג ושישה פצועים.
ב-17 ביוני 1948 תקף מטוס ספיטפייר מצרי את אח"י וג'ווד באותו אזור. המטוס הופל באש מתותחי אורליקון של האונייה.

הפעלת חיל הים הישראלי להפגזת מטרות אויב מהים

אף כי החימוש של כלי השיט, שעמדו לרשות ישראל, בתותחים קלים והעדר מערכת בקרת אש מרכזית, פגמו ביכולתו של חיל הים הישראלי להפגיז ביעילות מטרות אויב בחופי הים התיכון, נעשה במהלך המלחמה שימוש בהפגזות מהים בשלוש גזרות לחימה.
ב-16 ביולי 1948 הופעלו ספינות חיל הים להענקת סיוע ארטילרי לכיבוש הכפרים הערביים בחוף הכרמל.

בליל 17/18 בחודש הופגזה העיר צור בלבנון מהים על ידי אח"י אילת (א-16) ואח"י וג'ווד במטרה להרתיע את ממשלת לבנון ממעורבות לבנונית במלחמה בארץ ישראל.

בחופי דרום ארץ ישראל, חיל הים הישראלי פעל בצורה אינטנסיבית החל מתחילת הפלישה המצרית לשטח ארץ ישראל ועד לחתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים, במטרה לסייע לכוחות היבשה הישראליים בלחימה נגד חיל המשלוח המצרי, ולהפגיז מטרות בעורף האויב.

תפיסת נשק סורי בים

ספינת הנשק ארג'ירו בעת המפגש עם אוניות חיל הים

ספינת הנשק ארג'ירו כשעל סיפונה הרובים המוכנים להעברה

ערך מורחב – מבצע שודד

ב-10 באפריל 1948 הוטבעה הספינה לינו בנמל בארי. ב-14 באפריל 1948 הודיעה ממשלת סוריה שהנשק שנמצא באוניה לינו הוא בבעלותה ונרכש כחוק. רב סרן פואד מרדם ביי נשלח מסוריה לנהל את חילוץ הנשק והעברתו. מרדם ביי תיכנן להעבירם במשאיות לנמל גנואה ולהעמיס באוניה מצרית הכדיב איסמאיל. היחידה לחבלה התארגנה לתפוש את המשאיות בדרך או להעלות את המטען באש. ממשלת איטליה לא הרשתה להעביר את הנשק ביבשה. לכן הועלתה אפשרות להעברת הנשק מבארי למסינה ושם התכוון להעמיסו על אונייה ערבית בקו לביירות. איש יחידת החבלה קיים קשר עם סוכן האניות וסוכם גובה הפיצוי שיקבל אם האונייה לא תוחזר לו.^[93] למפקד הפעולה נקבע דוד בן-חורין, שהתמקם בבארי (עיר), איטליה, ועקב אחרי ההכנות.

ב-20 באוגוסט 1948 יצאה 'ארג'ירו' בכוונה להפלגה לאלכסנדריה ותעודת המשלוח ציינה שיעד הנשק הוא לביירות. שני לוחמים עקבו אחריה בסירת דיג וב-21 באוגוסט השתלטו כשהם בתחפושת קציני מכס איטלקיים, העומדים בקשר עם בעלי המטען. בשלב זה החלו דיבורים במערכת הישראלית שלא כדאי להפר את תנאי האמברגו וכדאי למסור את הנשק לאו"ם. הדבר נודע לשאול אביגור שישב באבל על בנו בקבוצת כנרת. אביגור הפסיק את ה"שבעה", עלה לירושלים לשיחה עם דוד בן-גוריון דרש והציע לסיים את המלאכה בכך שהנשק יגיע ליחידות צה"ל. בן-גוריון אישר זאת ואביגור התמקם במפקדת חיל הים בחיפה ועמד בקשר עם מפקד השייטת שמואל ינאי. המבצע שנקרא בתחילה שלל 3 ושמו שונה למבצע גור על שם אברהם "גור" מאירוב מקבוצת כנרת שנפל בקרב על סג'רה.

הגיע מידע שקורבטה מצרית תצא ב-25 באוגוסט 1948 לפגוש את ארג'ירו בטווח 150 מיל ימי מאלכסנדריה. תואם מפגש עם השייטת הישראלית וב-26 באוגוסט הועבר הנשק בלב ים לקורבטות. הספינה 'ארג'ירו' הוטבעה בנגיחת חרטום הקורבטה. ב-30 באוגוסט 1948 נכנסו הקורבטות לנמל חיפה והנשק נמסר לאנשי החימוש של צה"ל.

הפעילות בזירה הימית במהלך מבצע יואב (22-15 באוקטובר 1948)

הקרב ליד חוף אשקלון

תרשים קרב מול חוף אשקלון, 19 אוקטובר 1948.^[97]

ב-15 באוקטובר 1948 פתח הצבא הישראלי במתקפה גדולה בצפון הנגב, במטרה לסלק את הצבא המצרי מדרום ארץ ישראל, כולל רצועת עזה. חיל הים המצרי נדרש לסייע ליחידות חיל המשלוח בארץ ישראל, באמצעות הנחתת דלק והספקה מהים. ב-18 באוקטובר העבירה אונית הסוחר החמושה מצר חיילים ואספקה מפורט סעיד לחוף מג'דל. ב-19 באוקטובר שוב פרקה הספינה מצר 185 חיילים, 60 ארגזי תחמושת ו-160 חביות דלק באשקלון. כדי להפסיק את ההספקה לכח המצרי מהים, נשלחה השייטת הגדולה שכללה את האוניות אח"י וג'ווד אח"י הגנה ואח"י נוגה (ק-26). לשייטת התגלתה אניית תובלה חמושה מצר, שהביאה אספקה לחוף מג'דל. במשך מספר שעות נוהל דו-קרב תותחים בין שני הצדדים עם פגיעות מעטות. למעשה הייתה זו הפעם הראשונה שאוניות חיל הים פגעו באוניית אויב.^[98]

הוזמן סיוע אוויר התקפי אשר לא בא לידי ביטוי מחוסר קשר. לקרב הצטרפו מטוסי ספיטפייר מצריים התקיפו את אניות הכח הישראלי. אחד מהמטוסים נפגע מאש נגד מטוסים שנורתה מאח"י הגנה. המטוס התפוצץ ונפל למים. בעת ההתפוצצות נתזו רסיסים שפגעו באנשי צוות האוניה. אחד מאנשי הצוות נהרג וארבעה נפצעו בתוכם סגן מפקד האוניה מרדכי לימון (שבדצמבר 1950 נעשה מפקד חיל הים).

סוללות תותחים בחוף אשקלון פתחו באש ופגעו באח"י וג'ווד. אחדים מהפגזים פגעו בדופן האוניה וגרמו נזק מועט. אח"י וג'ווד נאלצה לסגת כשהיא מתחמקת מהפצצות המטוסים. כעבור מספר שעות נסוגה מצר דרומה. לדברי המצרים לאחר שפרקה את מטענה על החוף – 58 קצינים ו-127 חיילים בעלי דרגות אחרות, וכן 60 ארגזי תחמושת, ו-160 חביות דלק.^[99]

על אף העדיפות המוחלטת של השייטת הישראלית, לא עלה בידה לטבע את האנייה המצרית. בקרבות ב-19 באוקטובר 1948 היה יתרון כמותי של הצד הישראלי. אף כי המאפיין את קרבות התותחים היה חוסר יעילות משני הצדדים הרי הצטברותם הראתה שליטה ימית של חיל הים הישראלי בזירה.

השימוש שעשו המצריים בכוחות הצי, כדי להעביר אספקה ותגבורות לכוחות החלוץ שלהם באזור אשקלון בדרך הים, יצר מטרה לתקיפות חוזרות ונשנות, שבוצעו על ידי שייטת חיל הים במהלך חודש אוקטובר 1948. אף כי הנזקים שנגרמו למצרים לא היו משמעותיים, תקיפות חיל הים הבהירו להם שהשליטה בים עברה לידי הצד הישראלי.

הטבעת 'אל-אמיר פארוק'

ערך מורחב – טיבוע אל-אמיר פארוק

אנית הדגל של הצי המצרי אל אמיר פארוק.

קבלת פנים במשרד הביטחון למטביעי "האמיר פארוק". מימין לשמאל: הרמטכ"ל יעקב דורי, יצחק ברוקמן, יעקב ורדי, דוד בן-גוריון, יוחאי בן נון, יעקב ריטוב וזלמן אברמוב.

לאחר שהתקבלה ידיעה על אניה מצרית העוגנת בקרבת החוף מדרום לעזה. נשלחה יחידת הצוללים בפיקודו של יוסף דרור לתקוף אותה. הצוללים יצאו בלילות 16–17 אוקטובר על סיפונה של אח"י פלמ"ח, אולם בשני הלילות לא מצאו את המטרה.

תצפית אווירית גילתה ב-22 באוקטובר שתי אוניות מלחמה מצריות עמוסות בציוד ובחיילים שעשו את דרכן לעבר חוף עזה. על אף שהפסקת האש, שכפתה מועצת הביטחון של האו"ם על ישראל, כבר נכנסה לתוקף, דוד בן-גוריון אישר את תקיפת הספינות המצריות, בנימוק שמדובר בהפרה מצרית של ההפוגה השלישית.

בליל 22 באוקטובר 1948 הגיעו יוחאי בן-נון וצוותו על גבי אח"י מעוז (ק-24) עם שלוש סירות נפץ, וסירת איסוף אחת מול חופי עזה. הכוונה הייתה לתקוף בעזרת סירות הנפץ את האמיר פארוק, אוניית הדגל של חיל הים המצרי, ושולת מוקשים שאיבטחה אותה.

הסירה הראשונה עם זלמן אברמוב תקפה, את האמיר פארוק. היות שהייתה בתנועה, תקף אותה גם יעקב ורדי עם סירתו. שתי הסירות פגעו והתפוצצו. מפקד הפעולה יוחאי בן-נון תקף את שולת המוקשים ופגע בה. סירת האיסוף עם יצחק ברוקמן ויעקב ריטוב נכנסה במהירות ואספה את יוחאי בן-נון אברמוב וורדי.
הפגיעות גרמו לטיבוע 'אל-אמיר פארוק' ונזק משמעותי לשולת המוקשים. היה זה ההישג הגדול ביותר בקרב ימי במלחמת העצמאות.

חמשת המבצעים הומלצו על ידי חיל הים - "הנ"ל הצטיינו בשבוע שעבר בטבוע שתי אוניות אויב על ידי הסתכנות אישית. נא להעניק להם את אות הכבוד הגבוה ביותר בצבא ההגנה לישראל."^[100]
שר הביטחון דוד בן-גוריון קבע שעל חיל הים להסתפק בעיטור אחד. ב-17 ביולי 1949 היה יוחאי בן-נון אחד משנים עשר לוחמי מלחמת העצמאות שעוטרו באות גיבור ישראל.

השליטה הישראלית בחוף הים התיכון

במהלך חודש דצמבר נעשו הפגזות על הכוח המצרי ברצועת עזה. לא נגרמו נזקים רבים אך הובהר כי השליטה בים בגזרת החוף נמצאת בידי ישראל. השליטה נוצלה לביצוע פשיטות מהים. בחוף סיני בין רפיח לאל עריש נעשו שתי פשיטות במגמה לחבל בפסי הרכבת.

מבצע התחלה - ספינות המשמר אח"י סער (מ-23) ואח"י פלמ"ח (מ-19) ועליהן חבלנים וכוח אבטחה יצאו ב-26 בדצמבר 1948 מנמל תל אביב והגיעו למקום הנחיתה. לקראת חצות הורדו הלוחמים והציוד בסירות גומי לאזור הנחיתה. לאחר כשעה הגיע הכוח למסילת הברזל והחבלנים הניחו את חומר הנפץ מתחת לפסי הרכבת. הכוח לא התגלה והנסיגה עברה ללא נפגעים. חומר הנפץ כוון לשעה 06.00 מתוך תקווה שעד אז תעבור במקום רכבת ותעלה על המוקשים אך הרכבת לא עברה. הפיצוץ גרם לנזק שתוקן תוך זמן קצר.

ניסיון חוזר לפגיעה במסילת הרכבת באותה גזרה - מבצע עוז, בוצע ב-2 בינואר 1949 באותו הרכב כוח. בדרך ליעד נפלטו כדורים הכח התגלה ומפקד הכח החליט על נסיגה.

ניסיון מצרי למימוש הסגר ימי

דגל הצי המסחרי הבריטי.

האניה א.ק. ריכרד בורכרד בדגל בריטי, נעצרה ב-31 בדצמבר 1948, לבדיקה על ידי שני כלי שיט מצריים בדרכה לחיפה.

יזמה התקפית מצרית וקרב עם השייטת הגדולה 31 בדצמבר 1948 – 1 בינואר 1949

מצרים הכריזה באופן רשמי "שכל כלי שיט המוביל עולים ומטען נשק לישראל יוחרם."^[101]

הצי המצרי לא השיג הכרעה בקרב על חיל הים הישראלי וההסגר על תנועת כלי השיט לישראל לא מומש.

ב-31 דצמבר 1948 התקבל מברק SOS מאניית הסוחר "ריכרד בורכרד" של חברה לשירות ימי עתיד, המודיע שהיא נעצרה בדרכה לחיפה על ידי שתי אוניות לא מזוהות. האוניות שהניפו דגל כחול לא מוכר פתחו באש כדי להפגין רצינות דרישותיהם. חולית השתלטות חמושה עלתה לאניה ולאחר בדיקת ניירות האונייה ירדה. הריכרד בורכרד המשיכה בדרכרה ושידרה מברק הרגעה.^[102] האנייה 'ריכרד בורכרד' הייתה רשומה במרשם צי הסוחר הבריטי והניפה את דגל בהתאם. המצרים הסתפקו בבדיקת הניירות ואף לא הזדהו בפני רב החובל.^{[hebrew 9]} באותו ערב התקבלה ידיעה על אונייה נוספת שנעצרה לתשאול בדרכה לנמל חיפה. אך התברר הייתה זאת הודעה חוזרת על אותו אירוע. מאוחר יותר התברר כי היו אלה אוניות הצי המצרי 'נצר' בפיקוד סולימאן עיזאת ו'מצר' בפיקוד מוחמד נאשד,^[103]

יזמה ימית מצרית

בשעה 02:00 לאחר חצות ליל ה-1 בינואר 1949 החלו שתי האניות המצריות נצר ומצר (מצרים) בהפגזת נמל תל אביב. מקור מצרי מציג את הפעולה כנקמה על טיבוע אל-אמיר פארוק. ההפגזה נמשכה 13 דקות, נורו 92 פגזים. בתל אביב לא הורגש נזק. השייטת הישראלית איתרה את האוניות המצריות בנסיגתן והתפתח קרב תותחים. לא נגרמו נזקים בשני הצדדים אך האוניות המצריות הוברחו.
בקרב הימי שהתפתח ב-1 בינואר 1949 בין "השייטת הגדולה" נגד שתי האניות המצרית שהפגיזו את תל אביב מהים השתתפו גם מפציצים של חיל האוויר הישראלי מדגם B-17 מבצר מעופף, שהגיע מבסיס תל נוף. הפצצות של המטוס מגובה רב החטיאו את מטרתן.

מבצע כתריאל לתפישת גשרי הליטני – שבוטל

מבצע כתריאל נועד להיות מבצע משולב של כוחות קרקע שיונחתו בחוף לבנון על ידי הכוח הימי. מטרת המבצע הייתה לנתק את עורק ההספקה של האויב כדי להקל על חטיבת כרמלי לשחרר את הגליל המערבי. לשם כך תוכנן פיצוץ גשרי הכביש והרכבת שעל נהר הליטני 8 קילומטר מצפון לצור.

אליעזר טל הופקד על הצד הימי. האחריות על הצד הקרקעי הוטלה על חיים בן-דוד ממפקדת חטיבת כרמלי.

הוקם בסיס אימונים בחוף נווה ים ונערכו תרגילי נחיתה מהים ואימונים על גשרים. מבצע בן עמי לשחרור הגליל המערבי הסתיים ונראה שלא היה טעם בקיום המבצע. אך כשב-31 במאי 1948, פתחה חטיבת כרמלי בפעולה בשומרון הצפוני, קיבל מבצע כתריאל תוקף מחודש מכדי למנוע תגבורת ערבית מהצפון.

מתכנני המבצע קבעו את 9 ביוני 1948 כיום ה"ע" והחיילים הועמדו בכוננות. המבצע נדחה ביממה עקב ים גבוה. בשעות אחר הצהריים עלו הלוחמים לאונייה והתיישבו בבטנה למען לא ייראו על הסיפון מן החוף או למטוס חולף. קרוב לחופי לבנון התקבלה פקודת ביטול. ההחלטה של דוד בן-גוריון לביטול המבצע נבעה משתי סיבות:
חשש לסיבוך מדיני עקב אזור הפעולה במרחק רב מעבר לגבול הבינלאומי.
הפוגה שעמדה להיכנס לתוקף. ^[104]

מבצע דוד – חבלה ב"איגריס" בנמל ביירות

היכטה החמושה "Grille" בימי שירותה את הנאצים, 1939. היכטה בשמה החדש איגריס עגנה בנמל ביירות ויועדה להגיע לצי המצרי.

מודיעין שאספה המחלקה הערבית של הפלמ"ח שפעלה בבירות. כי האנייה "איגריס" העוגנת בנמל ביירות מיועדת לצי המצרי. הייתה זו אנית הטיול של אדולף היטלר ששימשה בצי הגרמני,^[105] בשמשה כאנית אימונים בשיתוף פעולה עם סיירות וצוללות ולאימוני בית הספר לקשר. איגריס הייתה בעלת מהירות של 20 קשר, גודל של 2,560 טון. לאחר המלחמה פורקה מנשקה ונרכשה ב-1947 על ידי ג'ורג' ערידה, סוחר עשיר ממוצא לבנוני. ה"איגריס" הייתה כלי שיט מהיר ובעלת יכולת נשיאה של נשק כבד, וכן היו עליה מערכות קשר מתוחכמות שלא פורקו מתקופת שירותה בצי הגרמני.^[106] הועלה חשש סביר כי האונייה תוכשר ככלי מלחמתי עבור הצי המלכותי המצרי.

תוכנית הפעולה שהתגבשה הייתה לטבע את הספינה באמצעות חבלן שחיין יחיד בסיוע קבוצת מסתערבים בחוף. יונחת בסירה, יועבר ברכב, ישחה וידביק את המוקשים לאונייה. ב-29 בנובמבר 1948, סמוך לשעה 15.00, הפליגה האונייה "פלמ"ח" מנמל חיפה בפיקודו של שלמה אראל, ועליה חבלן יחיד מסתערב ואיש יחידת הצוללים אליהו ריקה מצויד בשני מוקשי עלוקה שיוצרו ביחידת הצוללים.

המסתערבים המתינו עם רכב בחוף דרומית לבירות. ריקה הורד לחוף בסירה עם שני המוקשים במזוודה. משם הוסע על ידי אנשי היחידה לקרבת הנמל. ה"איגריס" עמדה מוארת כשהיא קשורה לשובר הגלים הקטן מבחוץ. ריקה נכנס בשחייה הצליח להצמיד את שני מוקשים לדופן ה"איגריס" במרחק 30 מטר ביניהם. המסתערבים החזירו את ריקה ברכב לנקודת המפגש וסירת הגומי החזירה את ריקה לאח"י פלמ"ח שהמתינה לו.

רק במוקש אחד נמצא מנגנון השהיה שתוכנן להפעיל אחרי כ-6 שעות. המוקש לא פעל אך המוקשים לא התגלו. ב-17 בדצמבר 1948 הופעל מנגנון אי–הורדה ואחד המוקשים התפוצץ. בדופן האונייה נפער חור גדול ומים החלו לחדור אליה. הספינה הייתה בנויה היטב ומחולקת למדורים. צוות האנייה הגרמני ביצע בקרת נזקים טובה והצליח לסתום את הפרצה ולהצילה מטביעה. הגיע מידע על התפוצצות שנייה.^[107]

הלבנונים לא קשרו את הפיצוץ לעבודה ישראלית.^[108] ובעיתונות נמסר כי קרוב לוודאי שהיה זה מעשה של כנופיה לבנונית, ששלחה מכתבי איום לבנו של ערידה שירחיק את העובדים הזרים מהאנייה ויעסיק לבנונים במקומם, אחרת ישלם בחייו והאונייה תפוצץ. "איגריס" לא שבה להיות אוניית מלחמה. בסוף מרץ 1949 לאחר שלושה חודשי שיפוצים היא הפליגה לאמריקה.

היזמה לתקיפת סחר ימי מצרי

ערב מבצע חורב 8–22 ינואר 1949, הציע חיל הים ולבצע פעולות ימיות עצמאיות כנגד התחבורה הימית המצרית. הבקשה נענתה בשלילה על ידי הרמטכ"ל ושר הביטחון. כפי הנראה היו השיקולים של המטכ"ל קשורים בהערכת כוחו הימי של האויב. פגיעה בתחבורה הימית של המצרים הייתה מולידה בהכרח תגובה מצרית. סיבה נוספת הייתה, אי רצון לגרום לסיבוכים עם מדינות הסוחרות עם מצריים והעלולות להיפגע מפעולה ישראלית. המטה הכללי דרש " לא לפתוח חזית נוספת בים". ותפקידי חיל הים נשארו תפקידי סיוע בלבד.

נסיון חבלה בטרפדות מצריות באיטליה

בחודש ינואר 1949 התברר כי המצרים נמצאים בתהליך רכישת טרפדות באיטליה ונעשתה התארגנות לחבל בהן. הטרפדות נמצאו במספנה אזרחית בעיירה ואראזה קבוצת חבלנים בראשם יוסף דרור נשלחה מהארץ. בשגרירות ברומא נמצאה אז חפרפרת של שירותי הביטחון האיטלקיים. החבלה נמנעה ויוסף דרור נתפש והושם בכלא.^[109] ה"חפרפרת" הגיע לישראל, נחשף על ידי ראש שירות הביטחון איסר הראל, הועמד למשפט וישב בכלא.^[110]

המודיעין הימי

מערכת המודיעין הימי הייתה בשלבי התארגנות. המידע שנאסף על ידי אנשי הפלי"ם לאיתור חופי הבאת מעפילים שימשו את מתכנני הנחיתה בחופי הדרום.

המידע על כלי שיט אויב הגיע מפרסומים גלויים ובעיקר מהשנתון הבריטי הוותיק Jane's Fighting Shipsשנותן מידע בסיסי על כלי השיט בכל אחד מחילות הים ועל חימושם. מידע אקראי התקבל גם מאנשים שהיו במדינות ערב ולעיתים גם מפרסומים גלויים.^[111] הצי המצרי היה בגודל ובקרבה מיידית והיווה סיכון. יתר ציי מדינות ערב ובסיסיהם היוו גורם חסר חשיבות. הגנת החוף הייתה הבעיה העיקרית והוקמו 10 תצפיות בחופי הארץ לגילוי תנועת כלי שיט בקרבתם.

מדי פעם נעצרו סירות דיג מצריות ואנשיהן הועברו לחוקרי שבויים שניסו להוציא ידיעות על פעילות חיל הים המצרי.^[112] מידע התקבל גם באמצעות תחקור מלחים באוניות סוחר שפקדו נמלים ערביים ובאמצעות האזנה.

קשרי המוסד לעליה ב' ומערכת הרכש באירופה הביאו למידע על אונית לינו הטוענת ביוגוסלביה נשק צ'כי לסוריה. מידע שאפשר את הפגיעה בה כאשר הגיעה לנמל בארי באיטליה. מאוחר יותר את מבצע גור, ההשתלטות על אנית הנשק ארגי'רו.

אנשי המודיעין הימי יזמו מבצעי איסוף ואף גייסו סוכנים. אחד הראשונים היה קצין צי בריטי ששירת בקפריסין, שבאמצעותו הושג עותק של ה-Jane's Fighting Ships.^[113]

פעילות אווירית בזירה הימית

ערך מורחב – חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות

הקורבטה אח"י הגנה עם אח"י מעוז ומעליהן מטוס B-17 של חיל האוויר הישראלי 1948.

בתקופת מלחמת העצמאות הפעילו שני הצדדים מטוסי בוכנה, שחומשו בפצצות או במקלעים. כלי שיט מלחמתי מתמרן בים היווה מטרה קשה לפגיעה. בנוסף, לצדדים היריבים לא הייתה למעשה יכולת להפעלת מטוסים בלילה מעל הים. החימוש נגד מטוסים של כלי השיט, שכלל תותחי 20 מ"מ ומקלעים, והפך אותם יריב מסוכן למטוס אויב בודד.

לרשות חיל האוויר המצרי עמדו כ-100 מטוסי קרב והוא נחשב ככוח האווירי החזק ביותר במדינות ערב. לא ידוע על שיתוף פעולה בין חיל האוויר וחיל הים המצרי בזירת הלחימה. בחיל הים הישראלי העריכו את יכולתו חיל האוויר המצרי הרבה מעבר למה שנוצלה בפועל. העדיפות המוחלטת של הכוח האווירי המצרי כמעט לא הגיעה לידי ביטוי בזירה הימית. פגיעות חיל האוויר המצרי בכלי שיט ישראלים היו מעטות. מנגד הופלו שני מטוסי ספיטפייר מצריים, מאש אניות חיל הים הישראלי.

לקראת סוף המלחמה הגיע כוחו של חיל האוויר הישראלי ל-50 מטוסי קרב, אך הוא התמקד בעיקר בהענקת סיוע אווירי לכוחות הקרקע. סיוע לאניות חיל הים לא תוכנן ולא הוקצה מראש, אלא ניתן אד הוק. אי היכולת לנצל ביעילות את הכוח האווירי לטובת הלחימה בזירה הימית היווה בעיה שהטרידה את מפקדת חיל הים במהלך הלחימה מול הצי המצרי. עזרת חיל האוויר הייתה חסרה בגילוי מוקדם של תנועות האויב בים.

גם כאשר היו דרישות לסיוע אווירי מאוניות חיל הים הישראלי, ההיענות הייתה מעטה והסיוע לא היה יעיל. הסיבות לכך היו:

1. מחסור במטוסים המתאימים לפעילות מעל הים.
2. חוסר במכשירי קשר בין מטוסים לאוניות. העדר דפוסי פעולה ונהלים מבצעיים משותפים לשני החילות.
3. אי קיום אימונים משותפים ים-אוויר.
4. העדר תורת קרב משותפת לפעילות מבצעית בים.
5. העדיפות המוחלטת, שניתנה להענקת סיוע למבצעי כוחות היבשה של הצבא הישראלי.

פינוי מחנות המעצר בקפריסין

אח"י מעוז גוררת את האונייה נרקיס בקרבת נמל טריפולי לבנון, 13 נובמבר 1948

במחנות המעצר בקפריסין עברו כ-51,500 מעפילים, שגורשו מארץ ישראל על ידי הבריטים מאוגוסט 1946 עד אפריל 1948. חלקם שוחררו מעת לעת בהתאם למכסות הסרטיפיקטים. בהכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 נוצר לישראלים ולבריטים אינטרס משותף לפנות את המחנות מהר ככל האפשר. אך לפי תוכנית פולקה ברנדוט נדרשו המעצמות לעכב את הכשרים לגיוס לצה"ל, שהגעתם תסייע לישראל במלחמה.^[37]

ביום הכרזת המדינה היו במחנות כ-40,000 בני אדם, מהם כ-30,000 הורשו לצאת, והועברו ארצה בחודש יולי 1948, באמצעות הפאנים בשמם העברי: קוממיות ועצמאות. כ-10,000 צעירים בגיל הגיוס ומשפחותיהם המשיכו להיות עצורים במחנות. הייתה זו החלטה של ממשלת בריטניה לפירוש מחמיר של החלטת האו"ם שהעניקה יתרון לערבים. אף כי המתווך מטעם האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט שלח משקיף לטפל בעליה מהמחנות. הוראת ממשלת בריטניה הייתה לא לאפשר לאנשים בגיל צבא לצאת מהמחנות. המעפילים שהיו עולים בלתי לגליים הפכו לשבויי מלחמה של הבריטים במלחמה שבריטניה לא הייתה צד בה.^[114] לכן היה צורך בהמשך העברת עולים באופן דומה למה שנעשה לפני קום המדינה. ספינת הדיג כריש של קיבוץ שדות ים היוותה האמצעי העיקרי להעפלת עצורי המחנות לאחר הכרזת העצמאות.

מדינת ישראל (אוניית מעפילים), שהייתה ספינת המעפילים האחרונה, נשארה בשירות המוסד לעליה ב' נקראה בשם קוד נרקיס הופעלה גם היא להברחת עולים. באחת מהן יצאה ב-12 נובמבר 1948 לים לאחר שהעמיסה עולים בקפריסין יצאה לדרך במזג אוויר סוער, נוצרה בה תקלת מנוע. הספינה איבדה את העוגן ונסחפה לחוף טריפולי. גם מכשיר הקשר לא עבד ומיקומה לא היה ידוע. אח"י מעוז (ק-24) בפיקוד מילה ברנר נשלחה לחיפוש. בעזרת תושייה והרבה מזל, אותרה נרקיס במבצע ימאות מורכב, הצליחה לתקשר ולגרור אותה מקרבת סלעי החוף.^[115] בחודש אפריל 1949 שוחררו יתר העצורים, וה הועברו לישראל באניות: גלילה ועצמאות.

תפיסת עין גדי

איגוף ימי בים המלח לקביעת נוכחות בעין גדי 9 מרץ 1949

במדים לבנים. השתלמות מקצועית וצבאית לצוותי כלי השיט בבסיס ההדרכה, 1949.

מגמת המבצע הייתה ייצוב הקו הצפוני מזרחי של חזית הדרום על ידי קביעת הגבול הישראלי-ירדני מצפון לעין גדי. במסגרת זו בוצעה תפיסת עין גדי באמצעות כוחות שהובאו בנחתות בים המלח. היה זה המבצע היחיד בקנה מידה גדול שבוצע באגמים, והפעם היחידה בה הונחתו כוחות צה"ל לשטח שאינו ישראלי קודם לכן לשם תפיסתו ואחזקתו. ב-7 במרץ 1949 בשעה 19.00 יצאו מסדום סירות מנוע ואסדת נחיתה שעליה יחידה מחטיבת אלכסנדרוני. חיל הים היה שותף בתכנון הפעולה ובהפעלת כלי השיט. מפקד כלי השייט היה שלמה אראל, שהכיר היטב את ים המלח מעבודה במפעל בסדום. הכוח נחת בעין גדי ללא כל התנגדות.

הכנות בישראל נגד התערבות בריטית בלחימה

לראש הממשלה דוד בן-גוריון היה חוסר אמון מוחלט בבריטים, והוא חשש מאד מפני האפשרות של מעורבות בריטית ישירה במלחמה בארץ ישראל לטובת הצד הערבי. חשש זה גבר בעקבות מבצע חורב, שהביא את המתח ביחסי ישראל ובריטניה לשיא. ההנהגה הישראלית הייתה מודעת היטב לשאיפתה של בריטניה להוציא את הנגב מתחומי מדינת ישראל, כדי להבטיח מעבר חופשי בין ירדן למצרים (שתי מדינות עימן הייתה לבריטניה ברית הגנה משותפת) והמודיעין הישראלי העריך כי קיימת תוכנית בריטית-ירדנית לכיבוש מחדש של שטח הנגב מידי ישראל. בתחום האווירי פגעו הבריטים דרך קבע בריבונות הישראלית וקיימו טיסות צילום בגובה רב מעל שדות התעופה והנמלים. בתחום הימי לא נרשמה פגיעה דומה.^[116]

החשש הבריטי העיקרי היה מפני מבצע צבאי ישראלי לכיבוש הנגב הדרומי, הערבה ומפרץ אילת (שטחים שנכללו בשטח המדינה היהודית במסגרת תוכנית החלוקה של האו"ם) וסיפוחם לתחומי ישראל. כדי להרתיע את ההנהגה הישראלית מפעולה בגזרה זו, ומניסיון לכבוש את נמל עקבה, שלחו הבריטים לעקבה כבר ב-18 נובמבר 1948 את הפריגטה St Bridges Bay. בינואר 1949 הצטרפה גם המשחתת HMS Venus, הזכורה מהפעילות כנגד ההעפלה, לכוחות הצי הבריטיים במפרץ עקבה.

בתחילת מרץ 49' הגיע לעקבה גם גדוד נחתים בריטי, וכוחות בריטיים נוספים תגברו את אזור תעלת סואץ. אולם הנוכחות הצבאית הבריטית לא הרתיעה את ההנהגה הישראלית מפני כיבוש הנגב הדרומי ומפרץ אילת במסגרת מבצע עובדה. החשש העיקרי של המטכ"ל הישראלי היה מפני אפשרות של הפגזת נמלי ישראל מהים, או מהנחתת כוחות בריטיים בחופי ישראל.^[117] למעשה, התוכנית הבריטית הייתה להשמיד את חיל האוויר הישראלי בתקיפה מרוכזת.

הסיבה להתגייסות הבריטית הייתה למנוע מפלה של הלגיון הערבי. ישראל ריכזה מאמצים כנגד הכח המצרי ולא תקפה את הלגיון הערבי. כך התבדו החששות בשני הצדדים. הצי המלכותי הבריטי המשיך לקיים נוכחות בעקבה עד שנת 1957.

החרמת מטעני רכש צבאי בתעלת סואץ

מצרים ניצלה את נגישותה לתעלת סואץ כנכס אסטרטגי והחרימה מטעני רכש שעברו בתעלה. כפעולה ראשונה החרימה תחמושת שיועדה לירדן. ערב הטלת האמברגו של האו"ם שלחו הבריטים 550 טון תחמושת מבסיס תל אל כביר ללגיון הערבי שנלחם אותה עת בישראל. הכמות הייתה אמורה להספיק ל-30 ימי לחימה. התחמושת הועמסה בשתי אוניות בנמל סואץ. האוניה הראשונה יצאה ב-20 במאי לעקבה. המצרים עקבו אחרי תהליך ההספקה. כאשר יצאה האונייה השנייה רעמסס ב-22 במאי רדפו אחריה ספינות משטרה והחזירו אותה. את מטען התחמושת החרימו המצרים והעבירו לבסיס אספקה באל עריש לשימושם הם. על אף מחאות הירדנים והשתדלות הבריטים המטען לא הוחזר ומצב החימוש של הלגיון הערבי היה קריטי בהמשך המלחמה.^[118]

מקרה אחר היה כאשר בפברואר 1948 הגיע משלוח משוריינים שנשלח מארצות הברית כטרקטורים. ההגנה הייתה מוטרדת מהקרבות בדרכים ולכן הוקדם המשלוח. האונייה Flying Arrow הגיעה לנמל חיפה עם 53 "טרקטורים" צבועים באדום. ה-FBI הזהיר את הקונסול האמריקני בירושלים וזה דיווח לבולשת במשטרת המנדט. 13 משוריינים שנפרקו הוסתרו והיתר המשיכו דרך תעלת סואץ לבומבי בהודו. בנובמבר 1948 נשלחו חזרה דרך תעלת סואץ כשיעדם הרשמי ניו יורק באניה Flying Trader של אותה חברה. המצרים היו ערים לכך וכאשר הגיעה האונייה לתעלת סואץ, החרימו את 40 המשוריינים. חלק מזחל"מים אלה השתתפו בצד המצרי בקרבות האחרונים בנגב.

השלמת הכשרה צבאית

מייד עם הפסקת האש בשנת 1949 הורדו צוותי כלי השייט של חיל הים לבסיס ההדרכה. לאחר שהולבשו מדים לבנים התאמנו גם בתרגילי סדר צבאיים.

גלריה

• 
  העברת לוחמים מהאנייה חנה סנש בחוף נהריה, 13 מאי 1948.
• 
  משפחות מישובי הגליל המערבי מפונות מחוף נהריה באניה חנה סנש 15 מאי 1948
• 
  מסדר כניסת חיל הים לנמל חיפה והקמת בסיס חיפה 30 ביוני 1948
• 
  ספינת הנשק לערבים ארג'ירו בעת תפישתה על ידי חיל הים, אוגוסט 1948.
• 
  הנשק מהספינה איטלקית ארג'ירו שנקנה על ידי הערבים מועבר בלב ים לאח"י הגנה ואח"י וג'ווד, 26 אוגוסט 1948.
• 
  הספינה ארג'ירו צמודה לאח"י וג'ווד.
• 
  פגיעות בחרטום אח"י וג'ווד בקרב אשקלון, 19 אוקטובר 1948.
• 
  האונייה איגריס בנמל בירות, נובמבר 1948
• 
  האניה ריכרד בורכרד של חברת "עתיד" נעצרה לבדיקה על ידי כלי שיט מצרים, 31 דצמבר 1948

פסלים

• "פסל-ים" הוא יצירה של הפסל הישראלי יחיאל שמי, בגובה 5 מטרים, המוצבת על חוף הים באכזיב. שמי קרא ליצירתו "אנדרטה לזכר המעפילים בשעת לילה", נבנה ב-1969.
• בחוף נהריה הקים הפסל חמי גל, בחודש ספטמבר 2011, אנדרטה לציון ספינות שהביאו מעפילים לחוף נהריה חלקן הגיעו בתקופת מלחמת העצמאות.

• 
  "אנדרטה לזכר המעפילים בשעת לילה" שהציב יחיאל שמי בחוף אכזיב.
• 
  "ושבו בנים לגבולם", אנדרטה של הפסל חמי גל, בחוף נהריה

ספרים וסרטים

• הספר המפורסם ביותר הוא ספרו של ליאון יוריס אקסודוס (ספר) בו נמצא פרק על ההעלייה.

פרשת אלטלנה שהתרחשה בחופי הארץ ביוני 1948 קיבלה ביטוי במאמרים רבים ושני סרטים

• אילנה צור, אלטלנה (סרט) באתר הבמה, 1994, כולל צילומים אותנטיים של רוברט קאפה.
• אלי כהן ביים את הסרט "לא תהיה פה מלחמת אחים" עימות בין דוד בן-גוריון ומנחם בגין על פרשת אלטלנה, הופק בשנת 2008.^[121]

שירים

• חיים חפר כתב ו יפה ירקוני שרה את שושנה שושנה
• חיים גורי כתב ולהקת חיל החינוך שרה את: שיר הקברניט.
• חיים גורי כתב וגיל אלדמע ביצע את: נשוטה נשוטה.
• נתן אלתרמן כתב, חיים היימן הלחין ועופר כלף ביצע את: נאום תשובה לרב חובל איטלקי וסיים במלים "עוד נשוב נפגש על המים"
• יצחק שנהר כתב שלום פוסטולסקי הלחין ועיבוד של אריה לבנון: בחשאי ספינה גוששת
• אפרים תלמי כתב משה ביק הלחין וצוות שירי תנועות הנוער ביצעו:למפלסי נתיבות בגלים סוערים
• זרובבלה ששונקין כתבה, יאיר מילר הלחין והביצוע של להקת חיל הים: כוסית לפלי"ם
• חיים חפר כתב, דוד זהבי הלחין, ביצוע של גידי גוב:זמר לספינה

הספנות העברית

• זאב הים, ספינות מספרות, תל אביב: הוצאת ספרים אחיאסף, 1968, עמ' 160–178 (על חברת "עתיד" והאונייה קדמה, עמ' 219–225).
• צבי הרמן, הכובשים בים נתיבה, תולדות הספנות העברית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978, עמ' 134–173.
• אריה חסון, תמונות ספנות בארץ ישראל, באתר שער לים

ההעפלה

• זאב הים, ספינות מספרות, תל אביב: הוצאת ספרים אחיאסף, 1968, רשימת אניות המעפילים, עמ' 84–87).
• עדה סרני, ספינות ללא דגל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975 עמ' 170–180.
• נמרוד אשל, העפלה במאבק על הקמת המדינה, סיפור אישי, אגודת דור הפלמ"ח (כולל סיפור החלוץ היא כ"ט בנובמבר).
• פרופסור זאב וניה הדרי, פליטים מנצחים אימפריה, הוצאת הקיבוץ המאוחד – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1985, עמ' 54, 144–165, 201–238.
• מרדכי נאור (עורך), עליה ב' 1934 – 1948, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1988.
• נחום בוגנר, ספינות המרי, תל אביב: משרד הביטחון –ההוצאה לאור, 1993, עמ' 305 – 313.
• אברהם זהר ומאיר פעיל, הפלי"ם, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון, 2001, עמ' 236.
• הלל ירקוני, ספינות המעפילים מ-א' עד ת, הוצאת גוונים, 2005.
• ראובן אהרוני, מטות תורן, ספינות ההעפלה והרכש לאחר מלחמת העולם השנייה, המרכז לתולדות כוח המגן וההגנה, 1997.
• אריק קרמן, אוניית המלחמה של המעפילים, הוצאת אריה ניר, 2009, עמ' 133–157.
• אלדד חרובי, הבולשת חוקרת, ה-CID בארץ ישראל, 1920–1948, הוצאת פורת, 2011.
• יהודה בן-צור, חילוץ הימאים ממעצר בקפריסין, על פעילותו של דוד בן חורין לפני מבצע שודד, באתר הפלי"ם.
• אלחנן אילת, אירועי העפלה בחוף נהריה באתר בית ברגמן מוזיאון לתולדות נהריה.
• אניות המעפילים תקופה שלישית וגם תקופה שלישית המשך באתר עמותת חיל הים.
• העפלה Illegal Immigration to Palestine, באתר "הכוחות הבריטיים בפלסטינה".
• אורי מילשטיין, פרשת הפאנים באתר news1 נובמבר 2015.
• אברהם יבין ושלמה דרך, סיפורו של דוידקה - מפיו ועליו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד
• שושנה קוקונן ד"ר, מצב העקורים היהודים באיטליה 1945–1951 מרכז ירושלים לנושאי חוץ, ביטחון ומשפט, 25 באפריל 2008
• Ninian Stewart הצי הבריטי והסיור בפלשטינה, קטעים בספר אלקטרוני באנגלית.

השטת הרכש

• פנחס וזה, המשימה -רכש, הוצאת מערכות, 1966, עמ' 147–249.
• אדיר כהן, כרוח סערה, פרקים מחייו ומפעלו של יהודה ארזי, הוצא לאור על ידי בית אליהו - בית ההגנה, 1966, עמ' 133–139 (על פעילות רכש).
• זאב הים, ספינות מספרות, תל אביב: הוצאת ספרים אחיאסף, 1968. עמ' 226–232 (על רכש ימי באיטליה).
• עדה סרני, ספינות ללא דגל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975 עמ' 181–200 .
• עמיצור אילן, אמברגו עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון, 1995.
• יהודה בן-צור, אוניות הנשק במפעל הרכש, באתר הפל"ים.
• צבי בן-צור, עסקאות הנשק עם צ'כוסלובקיה, באתר הפל"ים
• יהודה בן-צור וצבי בן-צור טבלת ההפלגות ארצה של אוניות הנשק במלחמת העצמאות באתר הפל"ים.
• יהודה בן-צור, מטעני הנשק מוסווים באוניות סוחר באתר הפלי"ם.
• יהודה בן-צור, אוניית הרכש "דרומית" (Kefalos), באתר הפלי"ם.
• רנטו ברהונה, (בנו של איש צוות ספרדי) מספר על ספרו The Odyssey of the Ship with Three Names
• אילן עמיצור, אמברגו הנשק במלחמת העצמאות, ההשלכות והתושיה באתר 'היסטוריקל מומנטס, 2016.
• מרדכי נאור, תש"ח 70 סיפורים ופרשיות מודן הוצאה לאור, 2018. נורה - ספינת הישע הראשונה 277-273, הספינות והמטוסים שהצילו את מדינת ישראל הצעירה ע'281-278.

פעילות מבצעית

• קצין חינוך ראשי, מורשת הקרב של צה"ל - מבצעי חיל הים במלחמת העצמאות.
• זאב בן-יוסף, ביקור לילה בנמל בירות מתוך הספר 'קומנדו ימי באלכסנדריה' הוצאת מערכות ים, 1974 עמ' 117–127.
• מירון צור, מוקה לימון, תל אביב: ספרית מעריב, 1988, עמ' 55–76.
• נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות,‫ הוצאת משכל ומסדה, 1989. עמודים: 138–139, 341–342, 347–348, 350–354, 377–380, 388, 482–485, 536–540, 634–638.
• מייק אלדר, האויב והים פרקים מיומן המבצעים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991, עמ' 13–31.
• דב רוזנטל, אלבום כלי שיט חיל הים, הוצאה לאור מפקדת חיל הים, 1992.
• אברהם זהר, הקומנדו הימי בפלמ"ח: סיפור החוליה - יחידת החבלה הימית בפלי"ם, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994, עמ' 97–191, ISBN 9654870002
• צפי מרלי, חיל הים יומן תש"ח - תש"ט 1948, בהוצאת מפקדת חיל הים, 1998.
• שלמה אראל, לפניך הים, תל אביב הוצאה לאור משרד הביטחון, 1998, עמ' 118 – 139 (בין אח"י אלטלנה לאח"י פלמ"ח).
• שמשון עדן, אנשי הברזל על ספינות העץ בראשית הקמת הכח הימי, הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2000, עמ' 16–37.
• אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת הקוממיות, מהדורה שנייה ומורחבת, הוצאת עמותת חיל הים 2002.
• דניאלה רן, מילה ברנר, הוצאת מערכת קיבוץ דליה, 2003, עמ' 87–90.
• מאיר סוקולובסקי, מלחמת העצמאות שלנו, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון, 2008, עמ' 230–241.
• מלחמת העצמאות 1948, באתר חיל הים הישראלי
• אפרים לפיד, מבצעי שלל ISRAEL DEFENSE 8/3/2014.
• ד"ר ענת קידרון, סקירה: הקמת התשתיות הימית של צה"ל וחיל הים, עבודה סמינריונית, אוניברסיטת חיפה.
• מחמוד מותוולי ונור אל-ברדעי, חיל הים המצרי במלחמת העצמאות ומאמר נוסף קרב האמיר פארוק, 21 באוקטובר 1948 באתר ההיסטוריונים המצרים, תרגום לעברית מאת פסח מלובני, באתר משמר המורשת הימית.
• מלחמת העצמאות בנגב
• יהודה בן-צור, - "הפעילות המלחמתית הראשונה של הצי המצרי". באתר הפלי"ם.
• יהודה בן-צור, שלל 3 - "השתלטות על הספינה 'ארג'ירו", באתר הפלי"ם.
• יהודה בן-צור, "נרקיס \ אורכידה במלחמת העצמאות", באתר הפל"ים.
• סידני גרהם, מברק על עצירתה של ריכרד בורכרד באתר המח"ל
• עמותת ותיקי גדוד 22 תש"ח, מבצע כתריאל והאניה חנה סנש
• דוד מגורי כהן, צעד אחד קדימה!, הוצאת אפי מלצר, עמ' 42–47.
• ד"ר אורי מילשטיין, הסיפור האמיתי על כיבוש העיר חיפה מעריב, 23 באפריל 2016.
• מרדכי נאור, תש"ח 70 סיפורים ופרשיות מודן הוצאה לאור, 2018. מדינת נהרייה והסביבה מקבלת הספקה דרך הים 135-131.

המבצעים המיוחדים

• יוסף דרור, הקומנדו הימי אליו וממנו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985, עמ' 40–57 (על החבלה הימית במלחמת העצמאות).
• אמנון יונה, שליחות ללא עקבות, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון 2001, עמ' 218–220 (על הספינות לינו וארג'ירו במבצע שודד).
• גמליאל כהן, המסתערבים הראשונים, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2002.
• אליהו ריקה, פרפר השחר, הוצאת המחבר, 1987, עמ' 65–80. (על מבצע דוד הפגיעה באוניה איגריס בנמל ביירות).
• מייק אלדר, שייטת 13, סיפורו של הקומנדו הימי, תל אביב: ספרית מעריב, 1993, עמ' 98–170.
• צבי בן-צור, מבצע דוד באתר הפלי"ם.
• אורי מילשטיין, שני מעשי טבח בחיפה פרק 3 פלוגת הנמל ופרק 4 נפלאות הרכש של אברהם דר, באתר news1, ספטמבר 2015.
• מרדכי נאור, תש"ח 70 סיפורים ופרשיות מודן הוצאה לאור, 2018. מהלומה בים - מול חוף עזה ע' 60-57. יידישע פיראטן מודל 1948 ע' 286-282.

המודיעין

• יואב גלבר, ניצני החבצלת – המודיעין במלחמת העצמאות 1948–1949, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון, 2004.
• צבי קינן 'במבט לאחור, סיפור אישי, הוצאת גבעול 2005. עמ' 117–125 (על תחילת המודיעין הימי).
• בני מוריס, 1948, תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2012, עמ' 90, 138, 162–170 (על הקרב על חיפה).