רב חייא בר אשי

רב חייא בר אשי^[1] היה אמורא בדור השני והשלישי לאמוראי בבל. לפי הסדר הדורות היה בנו של רב אשי הקדמון. בצעירותו למד אצל רב, ושימשו.

במסגרת שימושו את רב, הוא למד הרבה הלכות, אותם מסר לדורות הבאים. הוא סיפר למשל, שהוא היה רוחץ את מלבושיו של רב, שהיו עשויים עור, בשבת. מכאן למדו חז"ל, כי אין איסור כיבוס בכלי עור בשבת^[2]. כן סיפר, שכאשר הקים את רב משנתו, הוא היה רוחץ את ידיו, מברך ברכת התורה, ורק לאחר מכן מסר את שיעורו הקבוע, ומכאן שיש לברך ברכת התורה גם על תלמוד ולא רק על תנ"ך^[3]. בהמשך, סיפר רב חייא, הוא היה מניח תפילין, וקורא קריאת שמע, ומכאן למדו כי על אדם להניח תפילין לפני קריאת שמע, גם אם כבר הגיע זמן קריאת שמע^[4].

רוב אמרותיו של רב חייא הם בשם רבו רב, ולעיתים נדירות בשם שמואל^[5] לעיתים מובאים בתלמוד גם פסקיו הוא^[6], לעיתים אף חלוק עם רבו רב^[7].

היה חברו של רב הונא ודן עמו על פסקיו של רבם המשותף - רב^[8].

היה גם תלמידו של זעירי, ויש הסוברים^[9] שעבר בנהר ביום כיפור כדי להקביל פניו. לאחר פטירתו של זעירי רבו, נשא רב חייא את אלמנת רבו^[10].

פסקיו

• אודות מצוות עונג שבת:

במה מענגו? רב חייא בר אשי אמר רב: אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו – הרי זה עונג.

• מסר בשם רב, שמי שמזמן, נוטל מים אחרונים באחרונה, לאחר כל הסועדים^[11]
• אמר רב חייא בר אשי בשם רב חסדא: 'היוצא ליהרג - משקים אותו קורט של לבונה בכוס של יין, כדי שתיטרף דעתו^[12], שנאמר^[13] תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ'; ושנויה ברייתא: נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן (את היין והלבונה). (מאמר זה נאמר ככל הנראה על ידי רב חייא בר אשי השני)^[14].

קישורים חיצוניים

• הרב אהרן היימאן, "רב חייא בר אשי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב, עמודים 443-442, באתר HebrewBooks

הערות שוליים