יחסי אינדונזיה–ניו זילנד

עידן סוקארנו

קשריה של ניו זילנד עם אינדונזיה בתקופת סוקרנו הושפעו מהמחלוקת של אינדונזיה עם הולנד על פפואה המערבית; אינדונזיה תבעה את הטריטוריה כחלק מאינדונזיה בזמן שההולנדים רצו להכין את הפפואנים לשלטון עצמי.^[11] בעקבות כישלון המשא ומתן באינדונזיה עם ההולנדים ומאמצי עצרת תמיכה באו"ם, נשיא אינדונזיה אחמד סוקרנו התחיל במדיניות של "עימות" מול הולנד בשטח המחלוקת במערב גינאה החדשה וביקש בהצלחה תמיכה צבאית ופוליטית סובייטית שאילצה את ארצות הברית להתערב כמתווכת להביא לפתרון פוליטי המעדיף את האינטרסים של אינדונזיה.^[12] לאחר מאמצי תיווך אמריקניים ושל האו"ם מוצלחים שהגיעו לשיאם בהסכם ניו יורק בשנת 1962, העבירו ההולנדים את מערב גינאה החדשה לרשות המבצעת הזמנית של האו"ם, אשר לאחר מכן העבירה את השטח לידי האינדונזים בשנת 1963. בעוד ניו זילנד ואוסטרליה תמכו בהולנד בעצרת הכללית של האו"ם, הם קיבלו בסופו של דבר את החלטת האו"ם להעביר את מערב גינאה החדשה לאינדונזים.^[13] למרות הבדלי מדיניות אלה, פקידים אינדונזיים כמו שר החוץ סובנדרריו הכירו בכך שאוסטרליה וניו זילנד "היו חלק מאסיה".^[14]

במהלך העימות האינדונזי-מלזי (1963–1965), ניו זילנד תמכה במלזיה, בריטניה ואוסטרליה עקב מערכת היחסים החמה שלה עם הממשלה המלזית הפרו-מערבית והשתתפותה בעתודה האסטרטגית של המזרח הרחוק שהובלה על ידי בריטניה.^[15] הנשיא סוקארנו, בגיבוי המפלגה הקומוניסטית האינדונזית הפרו-בייג'ינג, החליט לנקוט במדיניות של "עימות" נגד מלזיה מכיוון שהוא ראה בפדרציה החדשה של מלזיה אמצעי להנצחת האימפריאליזם הבריטי בדרום-מזרח אסיה.^[16][17] סוקארנו הזדהה גם עם המרד הכושל של מפלגת העם של ברוניי בברוניי, והיה נלהב מההצלחה של מדיניות "העימות" של אינדונזיה נגד גינאה החדשה ההולנדית והפיליפינים שהחזיר את טענתה הטריטוריאלית למדינת סבאח המלזית.

לאורך העימות האינדונזי–מלזי ניהלה אינדונזיה מלחמת גבולות לא מוצהרת נגד מלזיה ושלחה מפלגות חמושים בפעולות חוצות גבולות למדינות סראוואק וסבה המזרח מלזיות שגבלו במחוז קלימנטן של אינדונזיה. בספטמבר 1964 הגבירה אינדונזיה את פעולות ההסתננות שלה למלזיה בחצי האי. ניו זילנד הסכימה לשלוח את גדוד RNZIR הראשון שלה, שבסיסו בחצי האי מלזיה, כדי לצוד מסתננים אינדונזיים ליד לאביס במדינת ג'והור המלזית. בחודש ינואר 1965, כוחות צבא משמעותיים ניו זילנדים, כולל גדוד חיל רגלים של שירות האוויר המיוחד ניו זילנד, שתי שולות מוקשים, ושני בריסטול פרייטר, נשלחו לבורניאו. אלה שירתו לצד כוחות בריטיים, מלזיים ואוסטרלים וראו פעולות לחימה כנגד כוחות סדירה וגרילה אינדונזיים כאחד.^[18]

למרות ההבדלים הפוליטיים בין המדינות, שתי הממשלות לא ניתקו את היחסים הדיפלומטיים. ממשלת ניו זילנד המשיכה בסיוע תוכנית קולומבו לאינדונזיה, אם כי ברמה מופחתת הרבה יותר. בעוד שראש ממשלת ניו זילנד, קית' הוליאוק, ראה את מדיניות העימות של אינדונזיה כמוטעה, הוא ראה בתוכנית הסיוע של תוכנית קולומבו של ניו זילנד כסימן של רצון טוב כלפי העם האינדונזי.^[19] באוקטובר 1965 ניסיון הפיכה באינדונזיה הביא להרג המוני של חברי PKI ותומכים בשינוי הנוף הפוליטי של אינדונזיה. בין אוקטובר 1965 למרץ 1967 קיבל הגנרל סוהארטו רבות מסמכויותיו הקודמות של הנשיא סוקרנו; ובסופו של דבר היה הנשיא השני של אינדונזיה. ביוני 1966, מלזיה ואינדונזיה חתמו על הסכם שלום אשר סיים רשמית את העימות. התפתחויות אלה התקבלו בברכה על ידי הוליאוק כצעד לקראת חידוש מלא של קשרים ידידותיים עם אינדונזיה.^[20]