יחסי גרמניה–מרוקו

ראשית היחסים

יחסי גרמניה-מרוקו החלו בשנת 1506, כאשר הוקמו סניפים מסחריים גרמנים בסאפי, מרוקו. מאז 1781 החלו שיחות בין מרוקו לעיר ברמן הגרמנית על הסכם סחר. חתימת ההסכם הראשון בין מרוקו לעיר המבורג להסדרת תנועת אוניות בנמלים מרוקאים הייתה בשנת 1802, ולאחר מספר שנים נחתם גם הסכם דומה עם העיר ליבק. בשנים לאחר מכן הגיעו אנשי אקדמיה גרמנים לחקור את האזור, ומשלחות תיירות מערביות החלו לנסוע לערים במרוקו מאז תחילת המאה ה-19. טיולים אלה מילאו תפקיד מרכזי בהחדרת התרבות המרוקאית בקרב הגרמנים באמצעות מה שפורסם על ידי אלו ששבו מהמשימות. בין הנסיעות הללו הייתה משימתו של מכון יוסטוס פרץ פון גתה בשנת 1854 וטיול הרופאים גרהרד וולבס אשר פרסם בשנת 1873 את ספרו המסע הראשון שלי למרוקו. העניין האקדמי במרוקו התרחב, וכדי למשוך אינטרסים פוליטיים וכלכליים באזור, גרמניה הכירה בצורך לשלוח נציג דיפלומטי למרוקו. קנצלר גרמניה ביסמרק קיבל את ההחלטה לפתוח את הקונסוליה הגרמנית בטנג'יר. הנציג הראשון פון יוליך הגיע למרוקו בעת מותו של הסולטאן מולאי מוחמד בן עבדול רחמן, ולאחר הכתרת חסן הראשון, סולטאן מרוקו הוא הציע לו את עזרת הקיסרות הגרמנית להקים צבא מרוקאי מודרני, ולבצע רפורמות אחרות בענין קווי רכבת וטלגרף, אולם, השינוי הגיע בעת כהונתו של תאודור ובר, אשר דיבר באופן רהוט ערבית והקדיש יותר תשומת לב לארגון הקונסוליה הגרמנית בטנג'יר.

משלחות

הסולטאן חסן החליט להקים קונסוליה מרוקאית בגרמניה במאי 1878, והחל להרחיב את האינטרסים הגרמנים במרוקו, ומרוקו בתורה החלה להזדקק לכלי נשק הדרושים למודרניזציה של צבאה, והתותחים הגרמניים מתוצרת קרופ היו המפורסמים ביותר באותה תקופה, ומשום כך הוא העביר את הקונסוליה לעיר ברמן, שם היה מפעל של קרופ. הקונסוליה המרוקאית ביקשה לסכם הסכמי סחר עם גרמניה ולשלוח משלחת צבאית, ושליח הסחר הגרמני נענה לצרכי מרוקו. בתגובה לאינטרס המרוקאי הזה, שלח הקיסר וילהלם השני את השגריר טטנבאך, אשר סייע במתן מימד חדש ליחסי גרמניה-מרוקו, באמצעות הסכם פאס - הסכם הסחר הגרמני-מרוקאי הראשון - אותו סיים בשנת 1890. לאחר השלמת משימת טטנבאך בשנת 1896, כיהנו אחר כך כשגרירים פון שנק ופון מנצינגן. יחסי מרוקו-גרמניה הגיעו לשיאם בתקופה זו עם ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בטנג'יר ב-31 במאי 1905, במהלך הסיור המתוכנן שלו בים התיכון במטרה לבטא את העיסוק של גרמניה בעניין המרוקאי ולהעביר את המסר הזה למעצמות הקולוניאליות, במיוחד עם השאיפות הצרפתיות והבריטיות ההולכות וגוברות לגבי מרוקו, מה שהביא למשבר טנג'יר. זה לא מנע את כיבוש צרפת במרוקו שנמשך עד 1956, אולם בשנת 1911 פרץ משבר אגדיר בשל נסיונה של גרמניה בשנית לבסס שליטה מסויימת במרוקו.

יחסים מודרניים

בשנת 1937 גרמניה גינתה את שיטות הדיכוי הצרפתיות של התנועה הלאומית המרוקאית, ואף הזמינה סטודנטים מרוקאים ללמוד באוניברסיטאות בגרמניה. ב-11 בנובמבר 1942, הקונסול הגרמני בטטואן, שלושה ימים לאחר נחיתת כוחות בעלות הברית במרוקו, הביע את מחאת גרמניה כלפי מרוקו.

לאחר המלחמה

לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה, היחסים הדו-צדדיים בין גרמניה למרוקו התחדשו במהרה והתרחבו מעבר להיקף המסחרי, וכללו שיתוף פעולה מדיני ודיפלומטי. כיום שיתוף הפעולה הוא במובנים רבים, כולל שיתופי פעולה תרבותיים, כמו גם הקהילה המרוקאית הגדולה שחיה בגרמניה.

העובדה שהרפובליקה הפדרלית של גרמניה הסכימה לקחת על עצמה את האחריות המשפטית של גרמניה הנאצית כדי לכפר על "חטא" הנאצים כלפי היהודים, השפיעה לרעה על הצד הערבי. גרמניה המערבית, שהוקמה בשנת 1949, נותרה בשליטת בעלות הברית המערביות, וחופש התנועה הפוליטית והמשפטית של הרשות הפדרלית הגרמנית היה מוגבל מאוד, במיוחד בתחום ענייני מדיניות החוץ הקשורים לכוחות בעלות הברית. לאחר בחירתו לתפקיד קנצלר פדרלי בספטמבר 1949, קבע קונרד אדנאואר שתי יעדים חשובים שממשלתו תשיג: השתלבות במערב ואיחוד גרמניה. בנוסף, מדיניותו של אי הכרה בגרמניה המזרחית הייתה אחת מסדרי העדיפויות הפוליטיים של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עד 1965, כחלק מדוקטרינת הלשטיין.

במהלך תקופת העצמאות היו יחסים אלה להתאוששות מוחשית לאחר קיפאון 1919, שבא לידי ביטוי בשיבת הייצוג הדיפלומטי בין המדינות. פון דריש היה השגריר הגרמני הראשון במרוקו ב-26 במרץ 1957. האירוע הפוליטי הבולט ביותר במהלך שלב זה היה הביקור המלכותי ב-29 בנובמבר 1965 בבירת גרמניה בון.