פנינה (אישיות מהתנ"ך)

		חסר בערך זה אספקלריה תורנית. המידע המצוי בערך זה כתוב מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
		אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

פְּנִנָּה היא אישיות מהתנ"ך, אשתו השנייה של אלקנה. דמותה מופיעה בספר שמואל א', פרק א'.

הסיפור התנכ"יי

פנינה מופיעה בתנ"ך רק שלוש פעמים בשמה, וכולן מופיעות רק בספר שמואל א', פרק א'.

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים--מֵהַר אֶפְרָיִם^[1]; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף--אֶפְרָתִי. וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים--שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה; וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַה'. וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ--מָנוֹת. וּלְחַנָּה, יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם: כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב, וַה' סָגַר רַחְמָהּ. וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ^[2]: כִּי-סָגַר ה', בְּעַד רַחְמָהּ. וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה'--כֵּן, תַּכְעִסֶנָּה; וַתִּבְכֶּה, וְלֹא תֹאכַל.

— ספר שמואל א', פרק א', פסוקים א'-ז'

דמותה

פנינה היא אשתו השנייה של אלקנה. שמה נקרא, ככל הנראה, על שמה של אבן החן המצויה ברכיכות, הפנינה.^[3] פנינה היא אשה ולדנית ובינה ובין חנה, אשתו הראשונה, ישנה מתיחות רבה. משפחתו של אלקנה נוהגת לעלות מדי שנה לזבוח במשכן בשילה. עלילת הסיפור מתרחשת באחת מהעליות לרגל. המתח הרב בין שתי הנשים גורם לחנה תסכול רב והיא מסרבת לאכול.

המחבר התנ"כי פותח בהצגת הבעיה, באמצעות הניגוד בין שתי הנשים, פנינה המבורכת בילדים וחנה חשוכת הילדים. את מסגרת היחסים בין אלקנה לשתי נשותיו, מוסר המחבר בשני שלבים: בשלב הראשון הוא מוסר פרטים על אירוע וזמן ההתרחשות בפסוק ד', בו אלקנה מחלק מנות אוכל לפנינה ולבני ולבנות המשפחה, ולחנה הוא נותן "מָנָה אַחַת אַפָּיִם" כלומר מנה גדולה יותר. בשלב שני מוסיף המספר כי האירוע בו מכעיסה פנינה את חנה, חוזר על עצמו מדי שנה בשנה: "וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה". מהתואר "אִשְׁתּוֹ" ומצורת הריבוי "וּלְכָל", המתייחסת לילדי פנינה, ניתן להבין כי אלקנה התייחס יפה לאשתו פנינה, והעניק מנות לה ולכל ילדיה.^[4] אלקנה מנסה לפצות את חנה האהובה עליו, על שמנע ממנה זרע. גישתה של פנינה הפוכה. עובדת עקרותה של חנה, התפרשה בעיניה כאילו חנה אינה רצויה בעיני ה' ולכן ההתעמרות בה מותרת. התייחסות שלילית זו חזרה על עצמה על פי המספר מדי שנה.^[4]

פנינה היא דמות משנית בפרק.^[5] תפקידה של פנינה בסיפור הוא להבליט בדרך הניגוד את דמותה של חנה, גם בדרך איפיון ישיר וגם בדרך איפיון עקיף של הדמויות. פנינה, אשר לה ילדים רבים, בעוד חנה חסרה צאצאים, מקניטה את חנה על שאין ביכולתה ללדת. הניגוד בין שתי הנשים, מתבטא גם במבנה המצטלב של שמות הנשים: חנה-פנינה | פנינה חנה. כמו כן קיים גם מבנה מקביל, המבטא את ההקבלה בין שתי הנשים: חזרת המילה שֵׁם, המספרים אַחַת ושֵּׁנִית, וחזרת המילה,יְלָדִים בסיומם של שני המשפטים בפסוק ב'.^[6]

יוסף בן מתתיהו, בספרו "קדמוניות היהודים", כותב: "ותגדף פנינה את חנה לאמר: אין אשה אהובה אף כי יאהב אישה אותה או את יפיה. אל תתהלל חנה ביפיה כי יתהלל המתהלל בראותו לפניו את זרעו. ואם אין בין הנשים פרי בטנה לשווא האהבה. כי מה הועילה לרחל כי אהבה את יעקב? ולולא נתן לה פרי בטנה לשווא אהבתו".^[7]

שמה הוא מן השמות של תכשיטים בתנ"ך: שוהם, עכסה, וחלאה.

דמותה של פנינה בחז"ל

על הפסוק "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס" "אמר רב נחמן בר אבא: הייתה פנינה משכמת ואומרת לחנה: אין את עומדת ומרחצת את פניהם של בנייך כדי שילכו לבית הספר? ובשש השעות הייתה אומרת לה: חנה, אין את עומדת ומקבלת בנייך שבאו מבית הספר?" נאמר בתלמוד: "הייתה פנינה מכעיסה ומצערת את חנה לשם שמים, כדי שתתפלל לה' שיזכה אותה בילד, שכן חנה מהיותה אשתו האהובה של אלקנה, לא הרגישה במחסור שיש לה ילד. משום כך הייתה פנינה מנצלת כל הזדמנות להזכיר לה את חסרונה וזו כוונת הכתוב 'בעבור הרעימה' - כדי שתתפלל, שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל".^[8]

ביקורת על פנינה על ידי התנ"ך

ישנה סברא כי פנינה מתעמרת ומציקה לחנה משום שאין לה ילדים. סברא אחרת אומרת שפנינה מזדהה עם כאבה של חנה שהיא עקרה ותומכת בה שלא תקבל את הגורל אלא תנסה להילחם בו ותנסה לשכנע את אלקנה להביא לה ילדים. אולם, הסופרת יהודית רותם אומרת^[9] כי שמותיהן של שתי נשות אלקנה, פנינה וחנה, נכנסו ללקסיקון השמות היהודי בסעיף השמות הפרטיים של נשים. אם פנינה הייתה מתנהגת ברשעות מוחלטת לחנה שמה לא היה נכלל בשמות הנשיים העוברים בעם ישראל מדור לדור. לדוגמה, משתי הנשים המואביות, רות וערפה, רק שמה של רות המשיך מדור לדור, ואילו ערפה לא המשיך כי היא הפנתה עורף (התנהגותה לא נחשבה לחיובית). מכאן ניתן להסיק שאף על פי שפנינה הכעיסה את חנה, פנינה לא נענשה והיא גם לא מבוקרת על ידי התנ"ך, מפני שבמקרה זה הקנאה היא כל כך אנושית, טבעית ונשית. אף על פי שאלוקים מנע מחנה להרות, אלקנה אהב אותה. ואילו פנינה, שילדה לו ילדים רבים והביאה לו כבוד וחשיבות, היא לא זכתה בדבר החשוב ביותר בעיני האישה: אהבת הבעל. בסיפורי התנ"ך אנו רואים דפוס סיפורי שחוזר על עצמו: ישנן שתי נשים אחת עקרה ואהובה יותר על הבעל והשנייה אישה שילדה לבעל ילדים, אשר בסופו של דבר העקרה יולדת ילד והיא הנבחרת.^[10]

לקריאה נוספת

• ליאורה רביד, התנ"ך היה באמת, ידיעות ספרים: תל אביב, 2011, עמ' 162–166.
• אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא: ספורי נביאים, מוסד ביאליק: ירושלים, 1997, עמ' 13–17.
• אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב, עמ' 55,58.
• אברהם כ"ץ, בין פנינה לחנה, בתוך מרחבים: בטאון לתורה והוראה, ירושלים, 1988, 56-44.

‫

הערות שוליים