רבי יעקב וייל

אופיו

בשנת ה'קפ"ז (1427) הוסמך ר' יעקב לרבנות על ידי מהרי"ל שאף הציע לו לכהן כרב העיר נירנברג. באותו זמן כבר כיהן במקום הרב זלמן כץ ולמרות הפסק כי מעיקר הדין מותר היה לו לקבל את ההצעה "ולא שמענו מעולם שהיה לזה חזקה יותר מזה", תשובה קנא) מהרי"ו סירב כדי להימנע מהסגת גבול. התנהגות זו אופיינית לאישיותו של מהרי"ו – צניעות ובריחה מעימותים לא נחוצים. בתשובה קמו הוא כתב: "ותיתי לי שכל ימי לא דנתי על שום אדם בעל כרחו, ותמיד אני מונע את עצמי מן הדין בכל מאמצי כוחי אפילו ככשני בעלי הדין מתרצין לדון לפני מרצון נפשם".

בשנת ה'קפ"ט (1429) החל רבי יעקב ווייל לכהן כרבה של העיר אאוגסבורג ומשנה זו ועד ה'קצ"ח (1438) מופיע שמו בין יהודי העיר בכל רשימות שלטונות המס של אאוגסבורג. במהלך תקופה זו ייצג את הקהילה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. השפעתו בקהילת היהודית של אאוגסבורג הייתה גדולה ופסיקותיו נתקבלו ללא עוררין והוא היה זה אשר קבע וחיזק את מנהגי אאוגסבורג ותקנותיה.

באאוגסבורג העמיד הרב ווייל מספר למדנים גדולים שנודעו לתהילה בעולם היהודי, כגון ר יוסף בן משה, בעל לקט יושר ורבי אברהם קצנלבוגן.

לאחר החלטה של עירית אאוגסבורג (שהושפעה מהכנסייה) של גירוש יהודי העיר עזב את העיר והציון ליד שמו ברשימת שלטונות המס של העיר הופסק.

מאוחר יותר בחייו, מהרי"ו מונה כרב העיר ארפורט בשנת ה'ר"ג (1443), אשר הייתה אחת מהקהילות היהודיות הגדולות בגרמניה, ואולי אף הגדולה ביותר בגרמניה באותו הזמן. בתוקף תפקידו זה בדק את מנהגי קהילתו החדשה והקפיד להבדיל בין המנהגים המעוגנים בהלכה למנהגים הנוגדים את ההלכה, לדוגמה, מצא שבקהילתו נוהגים לקחת כמה נרות חנוכה ובבית הכנסת, ומדביקים אותם ביחד ומדליקין לנר אחד, דבר הנוגד את ההלכה.

את צניעותו וענוותנותו ניתן ללמוד מכמה אמרות שלו: "אחר מי רודף מלך ישראל – אחר פרעוש אחד, אחר כלב המת? מי אנוכי כי באתי עד הלום כי מששת את כל כלי, לית בי לא כחול ולא שרק ולא יעלת חן וצעיר אני לימים ובינת אדם אין לי ועדיין לא הגעתי לדרגת פעוטות" (נ"ב); "איני כדאי להודיע עניותי במקום עשירות באתרא דכהנא רבא דכל רז לא אניס ליה ומכל מקום בשביל השלום אדון בקרקע מן הצד אבל דין תורה לא ידענא" (כ"ח); "הארז הגדול בלבנון על מים רבים .... הלך לנוע על האטד בארץ הנגב אשר אין שם מים, אכן ענותך תרבני למשקל ולמטרח בשמעתתיה בהדי טיבותא דמר" (א');"אף על פי שלא הגעתי למידה זו למידן דינא מכל מקום בשביל השלום אודיעכם עניות דעתי" (כ"ב). על תשובותיו הוא חותם "הקטן יעקב וויילא" ולפעמים "רודף שלוותא, הקטן והצעיר שבישראל" (קס"ד).

למרות אופיו העניו ונטייתו להעדיף את השלום, כאשר חשב זאת לנכון, לא היסס מהרי"ו ללחום נגד אנשים אלימים וחזקים כדי להגן על החלשים. מחותנו, ר' אברהם עזרא, היה איש עשיר ותקיף שהסתובב בין ארמונות נסיכי אשכנז. מסופר כי פעם אחת תפש דוכס אחד את אשתו ונכדתו של ר' אברהם, כלא אותם ודרש עבורם אלף זהובים לפדיון. בנוסף, הדוכס איים "שיהפוך הילדה לדתו". ר' דוד צעהנר הצליח לשחרר את האסירים כעבור חמישה חדשים, אבל ר' אברהם סירב לפצות את ר' דוד בעבור הוצאותיו הרבות. למרות שר' אברהם היה מחותנו, ר' יעקב וייל לא נמנע מללמד עליו חובה ואמר "וכיון שאני קרוב אל החלל אמינא עלי דיד רמיא למעבד מילתא לבטל מחשבתו הרעה שלא תהא כזאת בישראל, כדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים ושלא יתחלל שם שמים בפרהסיא" (קמ"ח). אחרי שהוא מוכיח כי על פי ההלכה ר' אברהם חייב לפצות את ר' דוד לכל הוצאותיו הוא מוסיף לו אזהרה: "כי אם יעבור ולא יקיים הוראתו החמורה בעניין זה, יחול על ראשו גזירת נח"ש ויהיה מובדל מכל דבר שבקדושה" (שם).

מהרי"ו היה חריף במיוחד כלפי רבנים שביקשו לעצמם זכויות או כבוד יתר מפאת מעמדם ואף טען כי המושג תלמיד חכם המופיע במקורות התלמודיים אינו חל על הרבנים של תקופתו (תשובה קס"ג).

אחרית חייו

תאריך פטירתו אינו ידוע בוודאות, אבל מסתבר שנפטר לפני שנת ה'ר"כ (1460). רבי ישראל איסרלין שנפטר בשנה זו מתייחס אליו בתשובותיו לאחד שכבר נמצא בין המתים. כללית אנו יכולים להסיק שנפטר קרוב לוודאי לפני ה'רט"ז (1456). הוא הותיר אחריו מורשת של למדנות גדולה ותלמידי חכמים גדולים שידעה יהדות אשכנז.

צאצאיו

בניו היו רבי יוזל מרגנשבורג ומהר"ם מאולם שהיה מאבותיו של הרב נתנאל וייל בעל מחבר הספר קרבן נתנאל.

נכד נינו היה הרבי ר' העשיל אב"ד קראקא ומגדולי הדור.

צאצא אחר שלו היה המלחין קורט וייל.^[1]

כתביו

מתוך כתביו של מהרי"ו שרד רק אוסף של פסקים והלכות המקובץ תחת השם שו"ת מהר"י וייל (ונציה, 1549). וייל צרף לסוף הספר קובץ בשם שחיטות ובדיקות העוסק בהלכות שחיטה ובדיקה של טרפות. השו"ת זכה למעמד חשוב בקרב פוסקי הלכה במשך הדורות, וחיבורו "שחיטות ובדיקות" הודפס ב-71 מהדורות עד כה וזכה לפרשנויות ומהדירים שונים. הגהות וביאורים על תשובותיו נכתבו על ידי כמה גאונים, כולל ר' שלמה לוריא (המהרש"ל).