יחסי יפן–קוריאה הצפונית

הכיבוש היפני בקוריאה

ערך מורחב – הכיבוש היפני בקוריאה

שער הניצחון בפיונגיאנג, בירתה של קוריאה הצפונית, הוא שער ניצחון המנציח את ההתנגדות הקוריאנית לכיבוש היפני.

בסוף המאה התשע עשרה, במקביל להתגברות הקולוניאליזם ברחבי העולם, גברה השפעתם של היפנים בקוריאה. בשנת 1876 נחתם "הסכם גנגווה", הסכם מסחר בין יפן לקוריאה, שמטרתו הייתה לפתוח את השוק הקוריאני לסחר במוצרים יפניים. קוריאה הייתה זירת התנגשות בין יפן לאויבותיה בשתי מלחמות: מלחמת סין-יפן הראשונה ומלחמת רוסיה-יפן, ששתיהן הסתיימו בניצחון האימפריה היפנית.

ב-22 באוגוסט 1910 נחתם הסכם סיפוחה של קוריאה ליפן. ההסכם המביך נחשב בקוריאה כהסכם משפיל מאין כמותו, והיום בו הוא נחתם מכונה בקוריאה "יום ההשפלה הלאומי".

ההתנגדות הקוריאנית לכיבוש היפני לא פסקה לאורך כל תקופת שלטונם של היפנים. היפנים, שרצו למנוע התמרדויות נוספות, ניסו לכפות את התרבות היפנית בקוריאה. מהלכיהם של היפנים התבטאו, בין היתר, באיסור השימוש בשפה הקוריאנית בבתי הספר ובתקשורת, ואילוץ התושבים המקומיים לאמץ שמות יפניים. במהלך מלחמת העולם השנייה, אולצו קוריאנים רבים להשתתף במאמץ המלחמתי היפני.

הכיבוש האמריקאי ביפן ומלחמת קוריאה

במסגרת מבצע סערת אוגוסט, שהיה חלק ממלחמת העולם השנייה, הצבא האדום פלש לחצי האי הקוריאני, אז, כאמור, בשליטת יפן. הכוונה המקורית של ברית המועצות הייתה להשתלט על כל קוריאה. אולם, ב-2 בספטמבר, יפן נכנעה ללא תנאי לארצות הברית, מה שאילץ את הסובייטים לעצור את התקדמותם על קו הרוחב 38 כדי לאפשר לכוחות צבא ארצות הברית להיכנס לקוריאה. ואכן, ב-8 בספטמבר, נחתו 24 גייסות של הצבא האמריקאי בפיקודו של ג'ון הודג' באינצ'ון, והקימו תוך זמן קצר מנהלה צבאית תחת פיקודו.

בשטחי הכיבוש בקוריאה הייתה אמורה לקום קוריאה מאוחדת אחת, אך הסובייטים התנגדו לוותר על שטח הכיבוש שלהם. לכן, בשנת 1948, קוריאה חולקה לשניים דה פקטו: בשטח הכיבוש של ברית המועצות הוקמה הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (קוריאה הצפונית), מדינת חסות של ברית המועצות, ובשטח הכיבוש של ארצות הברית הוקמה הרפובליקה של קוריאה (קוריאה הדרומית), מדינה עצמאית אשר נתמכת על ידי ארצות הברית.

ב-28 באוגוסט 1945 כוחות ראשונים של צבא ארצות הברית נחתו ביפן, מה שסימן את תחילתו של הכיבוש האמריקאי ביפן. במהלך מלחמת קוריאה, שבה תקפה קוריאה הצפונית את קוריאה הדרומית, חיילים רבים מצבא ארצות הברית ששהו ביפן הועברו לקוריאה כדי להילחם בקוריאה הצפונית. יפן שבה להיות מדינה עצמאית באופן רשמי ב-28 באפריל 1952, כשחוזה סן פרנסיסקו נכנס לתוקף.

לאחר מלחמת קוריאה

בשנת 1955 סייעה קוריאה הצפונית בהקמת התאחדות כללית של קוריאנים ביפן שתמכו בקומוניזם, ושימשה למעשה כנציגות קוריאה הצפונית ביפן. אף על פי כן, חזרה רצונית של תושבים קוריאנים מיפן לקוריאה הצפונית התקדמה באיטיות, ועד סוף שנת 1960 עברו רק 50,000 מתוך 600,000 קוריאנים החיים ביפן לקוריאה הצפונית.

במהלך שנות השבעים ושנות השמונים, אירעו חטיפות רבות של אזרחים יפנים על ידי קוריאה הצפונית. ישנה השערה כי מקצת החטופים היפנים הורו את השפה היפנית בבתי ספר למרגלים בקוריאה הצפונית. ייתכן שחלקם נחטפו כיוון שהיו עדים לפעילות ריגול של קוריאה הצפונית על אדמת יפן. מספר נשים חטופות שימשו בנות זוג לחברי ארגון טרור יפני שבסיסו היה בקוריאה הצפונית.

ממשלת יפן הכירה באופן רשמי ב-17 אנשים אשר נחטפו מיפן לקוריאה הצפונית, אולם, כנראה, ישנם מאות יפנים שנחטפו לקוריאה הצפונית. בספטמבר 2002 הודתה קוריאה הצפונית באופן רשמי בחטיפות אשר בוצעו בעבר, ובאוקטובר אותה שנה חמישה חטופים חזרו ליפן. במאי 2004 התירה קוריאה הצפונית לחמשת ילדיהם של שני זוגות שנחטפו ליפן לחזור ליפן ולהצטרף למשפחותיהם.

בתחילת שנות התשעים, ניהלה יפן משא ומתן ממושך עם קוריאה הצפונית בנוגע לכינון יחסים דיפלומטיים, תוך שימור יחסי יפן עם קוריאה הדרומית. בין הצדדים התגלעו נקודות מחלוקת. יפן דרשה לקבל מידע על חיילים יפנים שהושמו בשבי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה; בעוד שקוריאה הצפונית דרשה לקבל פיצויים עקב הנזקים שנגרמו לה בתקופת הכיבוש היפני בקוריאה. לבסוף, סבב השיחות סביב כינון היחסים הדיפלומטיים נכשל.

נכון לשנת 2017, היחסים בין שתי המדינות נמצאים בשפל של כל הזמנים, בין היתר בגלל שיגור רקטות צפון קוריאניות מעל יפן והמתיחות הגוברת בין קוריאה הצפונית לשכנותיה סביב תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית.^[2][3]