יחסי גמביה–ישראל
| יחסי גמביה–ישראל | |
|---|---|
 |
 |
 | |
| גמביה | ישראל |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 11,300 | 22,072 |
| אוכלוסייה | |
| 2,173,999 | 9,210,100 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 5,556 | 317,100 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 2,556 | 34,430 |
| משטר | |
| רפובליקה נשיאותית | דמוקרטיה פרלמנטרית |
יחסי גמביה-ישראל נכונו באופן רשמי בראשית 1965, אם כי עוד לפני כן התקיימו מגעים דיפלומטיים בין שתי המדינות.
היסטוריה
בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 קיימו גמביה וישראל יחסים דיפלומטיים לא-רשמיים, שכן גמביה הייתה נתונה תחת שליטת הממלכה המאוחדת. ב-10 בדצמבר 1962, כשלוש שנים לפני קבלת עצמאות גמביה, ערך ראש ממשלת גמביה ומנהיג האומה הגמבית דאז סר דאודה קאירבה ג'ווארה (Dawda Kairaba Jawara), ביקור בן חמישה ימים בישראל[1]. במהלך ביקור דן עם ממשלת ישראל בהגשת סיוע רפואי מצד ישראל[2]. ב-16 בדצמבר 1962 נחתם הסכם לשיתוף פעולה בין ג'ווארה למנכ"ל משרד החוץ חיים יחיל[3]. יחסים בילטרליים רשמיים נכונו בין שתי המדינות ב-1965, בה זכתה הרפובליקה של גמביה בעצמאות מהממלכה המאוחדת[4].
ב-17 בפברואר 1965, יומיים לפני קבלת העצמאות של גמביה באורח רשמי, שלחה שרת החוץ גולדה מאיר מברק ברכה לראש הממשלה ג'ווארה עם זכיית ארצו בעצמאות[5]. באותה השנה הכירה ישראל ברפובליקה החדשה וסייעה לה בשני תחומים: חינוך (שיעור האנאלפביתיות בגמביה עומד על 67%) וחקלאות[6]. שגרירה הראשון של ישראל בגמביה היה השגריר הישראלי בדקר, חנן עינור, ששימש כשגריר לא-תושב[7]. ב-11 באוקטובר 1966 הגיע ראש הממשלה ג'ווארה לביקור רשמי בישראל[8]. ג'ווארה הגיע עם שר החינוך בממשלתו, אנדרו דייוויד קאמארה , ונועד עם ראש ממשלת ישראל לוי אשכול ושר החינוך הישראלי זלמן ארן. ביקורו הסתיים לאחר שבוע, ובמסגרתו נחתם הסכם ידידות ראשון בין שתי המדינות[9].
ב-26 באוקטובר 1973 ניתקה גמביה את יחסיה הדיפלומטיים ישראל מתוך הפגנת סולידריות חברתית עם מצרים וכן מכורח היותה חלק מהעולם המוסלמי[10]. עם זאת, במהלך תקופת הניתוק, ביקשה גמביה מישראל שיתוף פעולה צבאי, אך האחרונה נזהרה ולא נענתה לבקשה כדי לא להכעיס את שכנתה של גמביה, סנגל[11]. ב-1975 נמנתה גמביה בין המדינות האפריקאיות שהצביעו בעד החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, שקבעה כי ציונות היא צורה של גזענות[12]. ב-1977 נפתחה בבנג'ול נציגות דיפלומטית של הארגון לשחרור פלסטין[13]. על אף העוינות שהפגינה כלפי ישראל בתקופת הניתוק (1973–1992), צידדה גמביה בהסכמי קמפ-דייוויד[14].
ב-14 בספטמבר 1992, בעקבות חתימת הסכמי אוסלו, חודשו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות והושבו על כנם[15]. יחיא ג'אמה, שהיה נשיא גמביה שנים רבות, היה ידוע בנטיותיו הפרו-איראניות. יחסי איראן-גמביה, כמו גם הסיור שערכה משלחת איראנית ב-12 מדיניות אפריקאיות וערביות ב-2007 מעידות על הקשיים בהם נתקלת מדיניות הסיוע הישראלית למדינות העולם השלישי[16]. בשנת 1998 הגיע מספר המשתלמים מגמביה בישראל לשיא: 12, וב-2007 נכחו בישראל רק חמישה משתלמים. הייצוא הישראלי לגמביה הסתכם ב-2008 בכ-22 מיליון דולר אמריקני[16].
בראשית יוני 2017 נועד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עם נשיא גמביה אדאמה בארו[17].
לקריאה נוספת
- אריה עודד, אפריקה וישראל: ייחודיות ותהפוכות ביחסי החוץ של ישראל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2010
- דב בן-מאיר, מדיניות החוץ: תולדות, משימות, שליחות, ידיעות ספרים, 2011
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ הגיע ראש ממשלת גאמביה, חרות, 10 בדצמבר 1962
- ↑ ר"מ גמביה בא לביקור, דבר, 10 בדצמבר 1962
- ↑ נחתם הסכם לשיתוף פעולה בין גאמביה וישראל, הצופה, 16 בדצמבר 1962
- ↑ גאמביה - עצמאית, דבר, 19 בפברואר 1965
- ↑ מברק ברכה של שרת החוץ לראש ממשלת גאמביה, חרות, 17 בפברואר 1965
- ↑ דב בן-מאיר, מדיניות החוץ, 2011, עמ' 547
- ↑ ראש ממשלת גמביה יבקר בישראל, על המשמר, 25 בספטמבר 1966
- ↑ הגיע ראש ממשלת גאמביה, הצופה, 11 באוקטובר 1965
- ↑ רא"מ גאמביה סיים ביקורו בישראל, הצופה, 18 באוקטובר 1966
- ↑ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 149
- ↑ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 162
- ↑ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 189
- ↑ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 220
- ↑ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 230
- ↑ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 261
- 1 2 דב בן-מאיר, מדיניות החוץ, 2011, עמ' 548
- ↑ בועז ביסמוט, הישג מדיני: נתניהו ונשיא סנגל סיכמו על סיום המשבר בין המדינות, באתר ישראל היום, 4 ביוני 2017
 | ||
|---|---|---|
| המזרח התיכון | איחוד האמירויות הערביות • איראן • אלג'יריה • בחריין • טורקיה • ירדן • ישראל • כווית • לבנון • לוב • מצרים • מרוקו • סוריה • עומאן • ערב הסעודית • עיראק • קטר • תוניסיה • תימן |  |
| אסיה | אוזבקיסטן • אינדונזיה • אפגניסטן • בהוטן • בנגלדש • ברוניי • הודו • הונג קונג • המלדיביים • הפיליפינים • טאיוואן • וייטנאם • טג'יקיסטן • טורקמניסטן • יפן • לאוס • מונגוליה • מזרח טימור • מיאנמר • מלזיה • נפאל • סין • סינגפור • סרי לנקה • פקיסטן • קוריאה הדרומית • קוריאה הצפונית • קזחסטן • קירגיזסטן • קמבודיה • תאילנד | |
| אירופה | אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג'ן • איטליה • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה • בולגריה • בוסניה והרצגובינה • בלארוס • בלגיה • גאורגיה • גרמניה • דנמרק • הוותיקן • הולנד • הונגריה • הממלכה המאוחדת • יוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונטנגרו • מונקו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיה • סן מרינו • סלובניה • סלובקיה • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צ'כיה • צרפת • קוסובו • קפריסין • קרואטיה • רומניה • רוסיה • שוודיה • שווייץ | |
| אפריקה | אוגנדה • אנגולה • אסוואטיני • אריתריאה • אתיופיה • בוטסואנה • בורונדי • בורקינה פאסו • בנין • גאנה • גבון • ג'יבוטי • גינאה • גינאה ביסאו • גינאה המשוונית • דרום אפריקה • דרום סודאן • זימבבואה • זמביה • חוף השנהב • טוגו • טנזניה • כף ורדה • ליבריה • לסוטו • מאוריטניה • מאוריציוס • מאלי • מדגסקר • מוזמביק • מלאווי • הרפובליקה המרכז-אפריקאית • ניגריה • ניז'ר • נמיביה • סאו טומה ופרינסיפה • סודאן • סומליה • סיירה לאון • סיישל • סנגל • צ'אד • קומורו • הרפובליקה של קונגו • הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו • קמרון • קניה • רואנדה | |
| אמריקה | אורוגוואי • אל סלוודור • אנטיגואה וברבודה • אקוודור • ארגנטינה • ארצות הברית • איי בהאמה • בוליביה • בליז • ברבדוס • ברזיל • ג'מייקה • גואטמלה • גיאנה • גרנדה • דומיניקה • האיטי • הונדורס • הרפובליקה הדומיניקנית • ונצואלה • טרינידד וטובגו • מקסיקו • ניקרגואה • סורינאם • סנט וינסנט והגרנדינים • סנט לוסיה • סנט קיטס ונוויס • פנמה • פרגוואי • פרו • צ'ילה • קובה • קולומביה • קוסטה ריקה • קנדה | |
| אוקיאניה | אוסטרליה • איי מרשל • איי שלמה • ונואטו • טובאלו • טונגה • מיקרונזיה • נאורו • ניו זילנד • סמואה • פיג'י • פלאו • פפואה גינאה החדשה • קיריבטי | |
רישיון cc-by-sa 3.0